אנוכיות לא מוסרית: שורשי המיתוס

אנוכיות לא מוסרית: שרשי המיתוס

נושא האנוכיות התבונית כחלק מתורת מוסר חיובית הוא, אולי, נושא הדגל שמרכז אליו את ההתנגודת הגדולה ביותר כלפי הפילוסופיה המציאותית. גישתה של אין ראנד, יוצרת הפילוסופיה הזו, לנושא זה קוראת תגר על גישה חברתית שלמה, השולטת בכיפה, הרואה את פעולת האדם למען עצמו כלא מוסרית.

לתלמידי הפילוסופיה המציאותית (האובייקטיביזם) קל לראות איך רעיון האנוכיות הבלתי מוסרית מכיל בתוכו סתירה עצמית מובהקת, שכן אין, למעשה, בעל חיים שאיננו פועל למען עצמו והשוני היחידי בין האדם לבעלי חיים אחרים הוא בכך שרק לאדם יש פילוסופיה, ולפיכך שיטת מוסר סדורה, שמכוונת אותו לפעול בצורה שכלתנית בתחומים שבהם בעלי החיים פועלים על יסוד טבעם.

בהקשר של האנוכיות, ברור כי מצבה של התרבות האנושית של ימינו נמצא בשפל, שכן העובדה שהאדם מוצא את עצמו צריך להצהיר על מוסריותה של האנוכיות מעיד שהצורך בהזכרת, הדגשת והסברה של האנוכיות נובע ממצבה של מגמה זו בתרבות זמננו – ומהווה תוצאה של ההתדרדרות המוסרית של החברה האנושית שאנו מכירים, שכן היא מציגה ניגוד דמיוני וכוזב הקיים כביכול בין דאגתו של אדם לעצמו לבין מוסריותו.

התדרדרות זו הביאה לפיצול בין האדם לעצמו, שהוא תוצאת השפעה רעיונית שלילית, המכוונת נגד האפשרות שבני אדם יוכלו להיות מאושרים בגלל התנאי של השגת האושר כשמחה נטולת סתירות. זו מבוססת על הצגת הניגוד הפנימי הקיים בין מגמות שונות של היחיד, המהוות את הבעייתיות של השגת ההתאמה ביניהן, כאילו היא ניגוד נצחי קבוע בין גורמים הכלולים במהות היחידאית. גורמים אלה מכונים בשמות שונים ומזוהים בדרכים שונות, כמו היחס בין רוח לחומר, בין נפש לגוף, בין המעשי למוסרי וכיו"ב.

כאמור לעיל, המיתוס המרכזי של היותה של האנוכיות לא מוסרית נשען על הרעיון שפעולת האדם למען עצמו מנוגדת לפעולתו למען המוסר. בהקשר זה ברור כי קיימת בדברים סתירה בין תפיסת המוסר הרואה את המוסריות כמועילה לאדם לבין גישה שמנגדת בין המוסר לפעולה לתועלת עצמית. מבחינה זו, די בהבנה בסיסית של המוסר כמועיל לאדם כדי לראות איך האנוכיות עולה בקנה אחד עם מוסריות – ודווקא אי יכולתם של בני אדם להבחין בסתירה הקיימת בהשקפה הרואה ניגוד ביניהם מעיד על מצבה החמור של תרבותנו מבחינה מוסרית, שכן כל קבלה של ניגוד בין המוסריות לאנוכיות אומרת שהמאמין בו דן את עצמו לתחושת אי מוסריות אם יפעל למען עצמו.

מבחינה זו הכשל הנורא ביותר שיכול להיות ברשותו של אדם הוא לראות את חוסר האנוכיות, על אף היותה לא מוסרית, כערך שראוי להשיגו ולהאמין שפעולה נגד ערכיו היא פעולה למען עצמו. סוג זה של כשל ואמונה יובילוהו לניגוד שבגללו לא יוכל להתמודד עם המציאות, שכן אם יאמין שפעולה נגד עצמו היא מוסרית ויראה בה ערך הוא ידון את עצמו לחוויית סתירה מתמדת שבה לא יוכל למצוא לעצמו פתרון אם לא יערוך גירושין מושגיים בין האנוכיות לחוסר מוסריות המאוחדים בטעות.

רק אחרי הפרדה מסוג זה יוכל האדם לפעול למען עצמו תוך כדי ראיית עצמו כמוסרי, ולהימנע מהמחשבה שפעולות שיעשה למען עצמו יפגעו בדרך כלשהי בנאמנותו למוסר. למעשה, האדם המוסרי מקפיד לשמור על בחירה במוסריותו, בעצמו ובאנוכיותו תוך הבנה שאלה עולים בקנה אחד.

נתונים נוספים