על חיוניות האנוכיות
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 908
על חיוניות האנוכיות
פעמים רבות טוענים הטוענים כי הדברים הרעים שנעשו בהסטוריה האנושית נבעו ממניעים וטעמים אנוכיים. "אם אנשים לא היו כל כך אנוכיים", מסתכמת הטענה הקבועה, "מצב הדברים לא היה גרוע כפי שהוא".
הדבר אינו נכון. למעשה, ההיפך בדיוק הוא הנכון: האנשים מעולם לא היו אנוכיים דיים. נכון יהיה לשים את הדברים כך: "אם בני האדם היו אנוכיים מספיק מצב הדברים היה הרבה יותר טוב מאשר הוא היום."
משמעות האנוכיות, בין היתר, היא שבהקשר של ראיית מציאות ערכית היררכית, הערך החשוב ביותר הוא העצמיות האישית, היחידאית. הרעיון ביסודו של הענין הוא שהנחת היסוד של כל תפישת מציאות באשר היא, היא "אני" תופש - והבסיס לכל שאיפה הוא "אני" שואף. כל מאוויים, תכנון ורצון, שהם נגזרים של רוח האדם, באים לידי ביטוי קודם כל ב"אני" האנושי המתאווה, המתכנן והרוצה.
מקומו של ה"אני" ביחס לאחרים הוא כמקומו של החומר במציאות הרוחנית ולכן דחייתו מקבילה וקשורה לתפישות של דחיית החומר. הרוח פועל באמצעות החומר; יחידות החומר, הזהויות הנפרדות של המהויות שבהן תלויות המחשבות, שהן אבני המחשבה שבהן פועל הרוח את פעולתו, הן חלק הכרחי שבלעדיו אין המחשבה יכולה להתקיים ולפעול. כך גם מושג ה"אני" והזיהויים של האדם את עצמו לכל יישום, התפתחות, פעולה, התקדמות אישית או חברתית.
אם מכחישים את ההתבוננות האישית ואת ההתרכזות בעצמיות כבאבן יסוד, משמיטים את הקרקע מתחת לכל מבנה שבא להיטיב עם בני האדם. בשלב ראשון ההכרח של מהות לזהות את עצמה ולהאחז בעצמיות הוא לוגי. ללא זיהוי עצמי ומעקב קבוע על העצמיות אין משמעות לשום תכנון או מטרה שיכול אדם לנסות ולתכנן. מקור הידע לגבי הצרכים הוא הזיהוי של היחיד וצרכיו. אין אפשרות, ליחיד או לחברה, לפעול למען שלומו של האדם אם אין מזהים את הידע כנובע מתוך היחיד האנושי, אם אין מזהים את הידע הנחוץ לו, במונחים של צרכים או ערכים, שאיפות או חששות, הכרוכים, מחוברים ונובעים מההקשר של היחיד האנושי.
זיהוי זה, שכל הפועל יודע אותו על יסוד עצם פעולתו, איננו מודע בצורה מושגית והכרתית ברורה לרוב בני האדם. במובן זה, העלאת מושג ה"אני" להכרה המודעת משמעותה העלאה ברמת המודעות של כל האישיות האנושית היחידה שבה מדובר.
לאור אלה, האנוכיות איננה אפשרות אלא הכרח; האנוכיות היא גזע העץ האנושי, יסוד בנינו, ונקודת המוצא היחידה לכל התייחסות שלו למציאות. לפני שמוגדר סוג הענין שבו עוסק ההקשר הנדרש, האנוכיות מגדירה את נקודת המבט היסודית, אשר ממנה – ורק ממנה – יכול לנבוע היסוד לכל ערך אחר. במובן זה, אין האנוכיות רק הערך העליון שבסולם הערכים של האדם, אלא מה שמגדיר את הסולם עצמו.