אנוכיות ואלילות

 

אנוכיות ואלילות

ההתנגדות לאנוכיות, הנפוצה כל כך בתרבותנו, כמוה כיציאה נגד אלילות. ביסודה ראיית האדם האנוכי כמי שמניח את עצמיותו מעל הכל, כנגד הכל ומחוץ לכל. גישה זו בטעות יסודה: אלילות איננה אנוכיות, אלא אשליה נבובה של אנוכיות. דומה הדבר להצגת אדם מטורף, הלקוי בשגעון גדלות, כביטוי של אנוכיות. אך די בהבנה שאדם כזה פועל בגישתו זו נגד כל ענין אפשרי של תועלת עצמית כדי להבין את הטעות שבקריאתו אנוכי.

אלילות – במיוחד כזו שבה רואה את עצמו האדם כאל ותובע לעבדו ככזה - תהיה, אכן, מצב שבו אדם יחשוב שהוא עומד מעל הכל בכל דבר –אך זה יהיה מוטעה, מוצא מהקשר ולא מציאותי; בכך זה יהיה מנוגד לאישיותו כי מה שהוא נגד המציאות הוא נגד הטבע כולו ונגד כל אחד מחלקיו.

אם אדם חושב שדאגה לקיומו אומרת התעלמות מעובדות או מהקשר הוא טועה טעות חמורה ופעולות הנגזרות מטעות זו תהיינה הרות אסון כלפי עצמו. כך יקרה גם אם מי שסובר שאנוכיות פירושה לכפות על אחרים לעבוד למענו. טעות נפוצה זו האופיינית לילדים ולבני אדם לא מוסריים, היא בדיוק מה ששולל מהם את היכולת לחיות באופן עצמאי, שכן דבר זה הופך אותם לתויים בעמלם של אחרים וככאלה אין הם אדונים באמת אלא עבדים.

אנוכיות אמיתית - הווה אומר: תבונית - מבוססת על ראיית המציאות בהקשר העובדתי הגדול ביותר המתאפשר לאדם. גישה זו מחייבת השתדלות מתמדת לראייה רחבה ככל האפשר של עובדות במציאות בכדי לאפשר בדיקה וביקורת טובים ככל האפשר עבור החיים. הקשר בין אנוכיות ותבוניות (רציונליות) הוא הכרחי, בדיוק כפי שראייה טובה יותר מועילה לחי ביחס ישר לאיכותה. רציונליות מהווה שאיפה לידיעה רבה ומקיפה ככל האפשר.

בשל כך ניתן להבין מדוע רציונליות מנוגדת באופן יסודי לאלילות: מכיוון שזו האחרונה היא מיסטית בטבעה ואיננה מבוססת על עובדות המציאות, היא איננה מעוניינת לפגוש בטבע (קרי: לדעת אותו) אלא "לעקוף" אותו, כלומר: לשלוט, איכשהו, בטבע מבלי לציית לו. מצוותה של אנוכיות נכונה, אמיתית, היא להתאים למציאות כדי להשיג את היעילות והרווח הגדולים ביותר האפשריים. בזמן שהאלילות, כמו המיסטיקה, מעלה על נס חלק מהמציאות ומוציאה אותו מההקשר הכולל, הגישה האנוכית התבונית שואפת לכוליות ולא לחלקיות ובכך היא תואמת יותר את ההתאמה להקשר המלא.

נתונים נוספים