אמנות כמייצגת מציאות
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1069
אמנות כמייצגת מציאות
הקשר בין אמנות למציאות קיים באופן הכרחי. תהיה אשר תהיה הצורה המסויימת שבה נעשה הדבר, האמנות מייצגת תמיד מציאות – והאדם המעורב בה רואה זאת כך. בין אם מדובר באמן יוצר, במבצע, בחווה האמנות ואף אם מדובר באדם שקשור אליה בעקיפין דרך מקום מגוריו, מקצועו או משפחתו, כל אדם הקשור בדרך כלשהי לאמנות רואה בה ביטוי של היבט מציאות כלשהו.
מול הנחת היסוד הסובייקטיביסטית שלפיה אמן יכול לפעול כאוות נפשו בכל תחום - ושלגבי סופר הדבר אומר שכל סיפור שיעלה בדעתו יהיה בעל ערך זהה, עומדת התיזה המציאותאית, המבוססת על ההנחה המטפיסית האומרת שיש חוקים במציאות. אחד מהם קובע את הקשר בין אמנות למציאות, והאחרים נוגעים לעקרונות כמו אלה הקובעים שאם פעולה אמנותית מתאימה לטוב שבחוקי המציאות היא טובה ואם לא היא לא. רעיון זה קושר את הטוב, הישר והצודק שקיימים ביצירה האמנותית לחווייה אמנותית חיובית.
בהקשר זה מעניין לשאול: האם לא יתכן שאדם יהנה מיצירה אמנותית שאין בה ערכים אלה? והתשובה היא: כן, בודאי, אך אין זה אומר שהנאתו תהיה אסתטית באופן טהור וישר; הנאתו לא תהיה כמו זו של חוויה אמנותית אלא כזו שאיננה קשורה ישירות לאמנות אלא לדברים שוליים ואחרים כמו, למשל, אם סגנון היצירה הוא כזה שהאדם רגיל אליו או אם נעשתה היצירה על ידי ילדו האהוב. במלים אחרות: ההנאה מיצירת האמנות יכולה להיות כזו שלא קשורה לערך האמנותי ואז גם יכול להיות שהאמן שילב ביצירתו מרכיבים לא מציאותיים, כוזבים ולא אמיתיים, שההנאה מהם – אם בכלל – לא תהיה הנאה שיש לאדם מחוויה אמנותית אלא הנאה אחרת. דוגמה נפוצה לכך בקולנוע, למשל, היא שהשחקנים בסרט הם יפי תואר או, בדומה לכך, הנופים, המלבושים והתפאורות.
דבר זה מחייב את חווה האמנות לשפוט את הנאתו האמנותית ולבחון באם היא באמת נובעת מפעולת יצירה אמנותית הכלולה ביצירה או, אולי, איננה קשורה כלל לערך אמנותי כלשהו. רוצה לומר: לא כל הנאה אסתטית-ויזואלית היא, בהכרח, אמנותית. מי שהדבר נראה לו מבולבל ישאל – בצדק – מהו ההבדל בין הנאה אמנותית ל"סתם" הנאה אסתטית? התשובה היא: הנאה אמנותית תהיה הנאה מלאכותית שנובעת ממה שנוצר במיוחד כדי שייהנה מי שפוגש בו.
אך כך או כך, האמן מבסס את יצירתו על השאיפה ליצור הנאה שנובעת מהמציאות ונוגעת למה שקיים בה, באופן ישיר או עקיף. עם זאת, בזמן שהטבע יכול לספק לאדם הנאות בתחומים רבים, כולל יופי טבעי, האמנות מספקת לו הנאה שגם אם היא איננה מספקת את חושיו היא מספקת את דעתו. דוגמה מובהקת לכך היא הדרמה – במיוחד בתיאור של טרגדיה. היא מוכיחה שהנאה אמנותית יכולה להתבס על חווייה לא נעימה כמו עצב, רוע או כיעור. דרך דוגמה זו ניתן להבין כי האיכות הקיימת באמנות איננה חייבת להיות מה שמענג את החושים, אך היא חייבת לדבר על הערכים הראשיים שיש בעולמו המציאותי של האדם – הטוב, המוסרי והחשוב שקיימים במציאות.
הקשר החזק ביותר למציאות מבוטא לעתים קרובות במיתוסים המהווים את יצירות היסוד האסתטיות של אומות עתיקות, שלעתים קרובות מהווים את היסוד לדתותיהם ולעבודתם הפולחנית. המיתוסים ממלאים את התנאי שקושר את האמנותי למציאותי בכך שהם מייצגים סיפורים שמתאימים למציאות. זהו כוחם האסתטי - וזה גם הקשר בפעיל שבין האסתטי והאפיסטמולוגי המהווה, מבחינה פילוסופית, את היסוד לאתי.