שיפוט אמנותי ואפיסטמולוגיה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 692
שיפוט אמנותי ואפיסטמולוגיה
באמנות המודרנית מנצלים תדיר את יושרו ואת כנותו של האדם הפשוט אשר, בעמדו מול "יצירה" של "אסכולה" שלמעשה איננה אמנות אלא רמאות, אין הוא חפץ להוקיע מה שאינו מבין ולפיכך הוא מודה כי "הוא אינו מבין בה ואינו יודע אם היא טובה או לא". כך מתפרנסים רמאים מתוחכמים, המגדירים עצמם כמבינים באמנות, על אי הידיעה שלו ומנצלים אותה כאילו היתה הודאה ב"אפשרות של איכות".
את הדבר הזה תומכים, באופן מסורתי, בססמאות דוגמטיות, שהוכנו במשך תקופת חינוך ארוכה, כמו "הרבה דברים טובים לא הובנו בהתחלה", "לא כל אחד מבין" ו"צריך ידע ורקע מסוימים לצורך הבנה" וכו'. סיסמאות אלה, אף כי הן נכונות כשלעצמן, אינן מתאימות כלל להקשר זה ומשמשות ככלי פריצה בידי גנבי הדעת.
מה הפתרון? לענות על השאלה: מיהו זה שצריך לדעת ומיהו זה שיודע. בעיקר, חשוב להחליף את חוסר הבטחון של זה שעומד מול זוועה במוזיאון בבטחונו העצמי של מי שיודע מה מוצא חן בעיניו. במקרה המסויים שלו, כמייצג רבים מבני תרבותנו, שומה להביאו למצב שבו יראה את אי הנאתו לא רק כלגיטימית אלא גם כהגדרת איכות.
ההבדל שבין "מבינים" ו"לא מבינים" באמנות מבוסס על תחום פילוסופי יסודי, שבו יצרה הפילוסופיה החדשה חוסר בטחון עצמי נפוץ בקרב הציבור הרחב – תחום ההכרה (תורת האפיסטמולוגיה). בתחום זה הצליחו הפילוסופים החדשים לבסס את ההנחה כי שום דבר אינו ניתן לידיעה באופן מוחלט – והאסתטיקנים החדשים, כמוצאי שלל רב, עטו על ה"מציאה" הזו, כשהם מגדירים את עצמם כבעלי ידע וודאי בתחום האמנות בת-זמננו ואיש אינו מעז לערער על ידיעתם – או, יותר נכון, על אשלייתם.
כדי לקעקע את מעמדם השקרי כיודעים ומבינים בתחום שבו הם אינם, יש, קודם כל, לבסס את ידיעתו של האדם הפשוט מבחינה עקרונית ולהציבה, בהקשר האסתטי, על קרקע מוסרית. לצורך זה יש צורך להראות כי מה שמוכר, בדרך כלל, כ"טעם אישי", אף כי אינו מייצג הבנה מלאה ברזי האסתטיקה, הוא בעל לגיטימציה שדי בה כדי לאשר או לא את השימוש שנעשה במשאבי הציבור לצרכיו האסתטיים של הציבור.
לצורך הדבר יש לעמוד על כך שכל אדם יודע. אין אדם שלא יודע. האדם הוא יודע מעצם טבעו כי בעל חיים זו מהות יודעת. אם מתנהג האדם כלפי יצירת הרוח באותו אורח שבו הוא נוהג כלפי יצירת החומר הוא ידע כי הוא יודע אף אם הוא אינו מבין בפרטים, וזאת על יסוד העקרון שגם על הטבח המעולה ביותר להתאים את עבודתו, מתוחכמת ככל שתהיה, לטעם פיו של אדם הפשוט ביותר והוא, האדם הפשוט, המחזיק בזכות לקבוע באם יהנה משירותיו של טבח זה או אחר.
לא בכדי הומצא, כדי לשרת את הרע, המיתוס על כך שיש אנשים שאינם מבינים באמנות ומאידך שיתכן לפגוש באיכות מעולה מבלי להכיר אותה או בה כלל. מה שלקוי בגישה אינו שאין היא יכולה להיות נכונה מבחינה עובדתית, אלא שמשמעותה המעשית איננה ששומה על אדם לוותר על טעמו האישי.
למעשה, מוטלת חובה מוסרית על האדם – ולא משנה באיזו דרגת הבנה הוא נמצא – לשמור אמונים, בכל מקרה, למידת הבנתו, טעמו וצרכיו. העקרון הוא שאפילו אם אדם הוא עיוור צבעים, לא מוטלת עליו שום חובה לממן את תעשיית הצבעים מכיסו הפרטי.
שיפוט אמנותי ואפיסטמולוגיה
באמנות המודרנית מנצלים תדיר את יושרו ואת כנותו של האדם הפשוט אשר, בעמדו מול "יצירה" של "אסכולה" שלמעשה איננה אמנות אלא רמאות, אין הוא חפץ להוקיע מה שאינו מבין ולפיכך הוא מודה כי "הוא אינו מבין בה ואינו יודע אם היא טובה או לא". כך מתפרנסים רמאים מתוחכמים, המגדירים עצמם כמבינים באמנות, על אי הידיעה שלו ומנצלים אותה כאילו היתה הודאה ב"אפשרות של איכות".
את הדבר הזה תומכים, באופן מסורתי, בססמאות דוגמטיות, שהוכנו במשך תקופת חינוך ארוכה, כמו "הרבה דברים טובים לא הובנו בהתחלה", "לא כל אחד מבין" ו"צריך ידע ורקע מסוימים לצורך הבנה" וכו'. סיסמאות אלה, אף כי הן נכונות כשלעצמן, אינן מתאימות כלל להקשר זה ומשמשות ככלי פריצה בידי גנבי הדעת.
מה הפתרון? לענות על השאלה: מיהו זה שצריך לדעת ומיהו זה שיודע. בעיקר, חשוב להחליף את חוסר הבטחון של זה שעומד מול זוועה במוזיאון בבטחונו העצמי של מי שיודע מה מוצא חן בעיניו. במקרה המסויים שלו, כמייצג רבים מבני תרבותנו, שומה להביאו למצב שבו יראה את אי הנאתו לא רק כלגיטימית אלא גם כהגדרת איכות.
ההבדל שבין "מבינים" ו"לא מבינים" באמנות מבוסס על תחום פילוסופי יסודי, שבו יצרה הפילוסופיה החדשה חוסר בטחון עצמי נפוץ בקרב הציבור הרחב – תחום ההכרה (תורת האפיסטמולוגיה). בתחום זה הצליחו הפילוסופים החדשים לבסס את ההנחה כי שום דבר אינו ניתן לידיעה באופן מוחלט – והאסתטיקנים החדשים, כמוצאי שלל רב, עטו על ה"מציאה" הזו, כשהם מגדירים את עצמם כבעלי ידע וודאי בתחום האמנות בת-זמננו ואיש אינו מעז לערער על ידיעתם – או, יותר נכון, על אשלייתם.
כדי לקעקע את מעמדם השקרי כיודעים ומבינים בתחום שבו הם אינם, יש, קודם כל, לבסס את ידיעתו של האדם הפשוט מבחינה עקרונית ולהציבה, בהקשר האסתטי, על קרקע מוסרית. לצורך זה יש צורך להראות כי מה שמוכר, בדרך כלל, כ"טעם אישי", אף כי אינו מייצג הבנה מלאה ברזי האסתטיקה, הוא בעל לגיטימציה שדי בה כדי לאשר או לא את השימוש שנעשה במשאבי הציבור לצרכיו האסתטיים של הציבור.
לצורך הדבר יש לעמוד על כך שכל אדם יודע. אין אדם שלא יודע. האדם הוא יודע מעצם טבעו כי בעל חיים זו מהות יודעת. אם מתנהג האדם כלפי יצירת הרוח באותו אורח שבו הוא נוהג כלפי יצירת החומר הוא ידע כי הוא יודע אף אם הוא אינו מבין בפרטים, וזאת על יסוד העקרון שגם על הטבח המעולה ביותר להתאים את עבודתו, מתוחכמת ככל שתהיה, לטעם פיו של אדם הפשוט ביותר והוא, האדם הפשוט, המחזיק בזכות לקבוע באם יהנה משירותיו של טבח זה או אחר.
לא בכדי הומצא, כדי לשרת את הרע, המיתוס על כך שיש אנשים שאינם מבינים באמנות ומאידך שיתכן לפגוש באיכות מעולה מבלי להכיר אותה או בה כלל. מה שלקוי בגישה אינו שאין היא יכולה להיות נכונה מבחינה עובדתית, אלא שמשמעותה המעשית איננה ששומה על אדם לוותר על טעמו האישי.
למעשה, מוטלת חובה מוסרית על האדם – ולא משנה באיזו דרגת הבנה הוא נמצא – לשמור אמונים, בכל מקרה, למידת הבנתו, טעמו וצרכיו. העקרון הוא שאפילו אם אדם הוא עיוור צבעים, לא מוטלת עליו שום חובה לממן את תעשיית הצבעים מכיסו הפרטי.