פוסט-מודרניזם תכליתי

 

פוסט-מודרניזם תכליתי

המיתוסים של האמנות בת-זמננו אינם אלא מוסכמות פנימיות בין אנשים שהפילוסופיה שבה בחרו – הפוסט-מודרניסטית – אף היא טרם זכתה למעמד של אובייקטיביות בעולם החוץ-אמנותי. שום בית משפט עדיין לא נתן בין כתליו לגיטימציה לגישה הפוסט-מודרנית, כלומר לאותה גישה הרואה בכל עדות אמת, גם ללא כל צורך להוכיח אותה במישור האובייקטיבי.

וזו רק אחת הסיבות הקוראות לתשומת לב מיוחדת כשאמנים מגוייסים מבקשים להציג ברוח פוסט-מודרנית עובדות הנוגעות, למשל, לעימותים פוליטיים. אלה יבטאו, בהכרח, עובדה הנוגעת לצורה שבה פועל היום הפוסט-מודרניזם בפילוסופיה: על אף הצהירו בהיותה של כל עמדה לגיטימית, הוא מחזק, למעשה, עמדה פוליטית מסוימת דרך קבע; זוהי, קודם לכל השאר, עמדת הלא-רציונלי המתנגד לתפישת אמת מוחלטת.

מכיוון שעמדה זו היא פילוסופית ביסודה, ניתן לראות בה את תשתית מדיניותו של הממסד בתחום החינוך האסתטי. באמצעותה מצליח הממסד "להבריח" את גישתו התכליתית על ידי קביעתו השרירותית מהי אמנות הראויה לתמיכה ממסדית ומה לא. הוא עושה זאת כשהיא מקפיד על כך שתהיה האמנות שבה הוא תומך אשר תהיה, אין היא יכולה להיות מנוגדת לגישתו. ניגוד כזה – מבחינתו של הפוסט-מודרניסט לכאורה – איננה לגיטימית.

נתונים נוספים