מאפיין ההפרדה של האמנות הרעה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 654
מאפיין ההפרדה של האמנות הרעה
קשר בין שלמות ואחדות מוסרית להנאה אמנותית; הדבר הבולט באמנות גדולה הוא היכולת ליהנות באופן מאוחד משילוב הן של היבטים אמנותיים המתאימים זה לזה באופן מושלם והן מהדרך שבה מסייעים אלה לביטוי של מוסריות. דבר זה, האופייני במיוחד לאמנויות המשולבות זו בזו לכלל אמנות אחת או של חוויה אמנותית המורכבת מהיבטים אמנותיים רבים, כמו אופרה, קולנוע או מחזה – ובמיוחד כאשר כל אלה מנוצלים לטובת הבעה של שלמות מוסרית - תובע מחווה האמנות לשלוט הן באמנויות השונות והן ביחסים שביניהם. ביצירת קולנוע, למשל, נהנה הצופה הן מהמשחק, הן מהצילום והן מהמוסיקה, כאשר הוא יודע להעריך כל אחת מאמנויות אלה כשלעצמה והן מהיחס שביניהן.
בהקשר זה, ברור כי כל פגם ביכולת ההנאה של האדם מן השלמות הכוללת תפגע ביכולת ההנאה שלו ובמקרה הטוב, שבו לא תיהרס היא לחלוטין, יזכה הוא רק להנאה חלקית. אך יש בתרבותנו מגמות שמכוונת את האמנות למצב שבו לא ניתן יהיה ליהנות מהן באופן מושלם על ידי פירוקן לא רק לאמנויות נפרדות אלא לחלקי אמנות נפרדים כמו, למשל, לצבעים ללא צורה מוגדרת בציור או גרוע מזה – ליחסים בלתי תואמים בין מחשבותיהם של בני אדם המופיעים ביצירות אמנות לבין מעשיהם.
על אף שפע האפשרויות הגדול שיש לאמני זמננו, חיי האמנות של תרבות זמננו חולים ביותר; דבר זה מתבטא בכך שאל מול ההצטברות הגדולה של יצירות אמנות גדולות בבנק היצירה האנושי הכללי ואל מול היכולות הגדולות של יצירה, שכפול וביצוע אמנותיים רבים משהיו אי פעם עלי אדמות קיימים חיידקים רעיוניים גדולים בשדה האסתטיקה, המייצרים מחלות אמנותיות גדולות, אשר מזיקות לכושר ההתפתחות של האנושות ומונעים ממנה את מימוש כוחותיה בתחום האסתטיקה.
אחד מהדברים שמכשילים תדיר את התנועה החיובית של האדם בתחום האמנות היא הפגמים שנוצרו במאות השנים האחרונות בכושרו הידיעתי של המין האנושי בתחום זה; במקביל להתפתחות האמנותית הגדולה ולהישגים הגדולים שהתרחשו באמנות מאז הרנסנס, התערבו במגמה החיובית הכללית של יצירת היופי גם גורמים מעכבים אשר פעלו נגד מגמה זו. אלה דאגו למנוע ולהכשיל את הבנת האדם את האמנות ויצרו מצב של פער בין הבנתם של בני אדם רבים לבין האמנות הטובה, שמונע את יכולתם ליהנות ממנה. כתוצאה מכך יש סוגי אמנות רבים שמהם נהנ רק קומץ מבני האדם שיכולים היו ליהנות.
הפער הקיים, למשל, בין יכולתם המוסיקלית של רוב בני האדם לבין תביעותיה של המוסיקה הקלאסית, יוצר בתרבות האנושית את הסברה שאמנות כגון זו נועדה מטבעה למעטים, לבני תרבות מסוימת או ל"יחידי סגולה" המומחים לדבר. אך אין זה נכון ואין הדבר נשען על עובדות אמת. למעשה, בחינה פשוטה של העובדות הנוגעות לאמנות הגדולה כמו זו שקיימת במסגרת מה שידוע כמוסיקה קלאסית תוכיח כי מוסיקה זו יכולה להיות מובנת על ידי כל בני האדם באשר הם.
אך בנוסף להכרה בעובדה המצערת שמספר בני האדם הנהנים מאמנות גדולה קטן בהרבה ממספר אלה שיכולים ליהנות מאמנות כזו, יש מקום לראות בעובדה מסוג זה גם את סימניה של מגמה שלילית שגרמה למצב זה; עובדת קיומו של הפער ביכולת ההנאה של בני האדם מאמנות טובה תורם לאחת התופעות השליליות ביותר הקיימות ביחס של אנשים רבים כלפי אמנות בתקופתנו, והיא הניתוק העקרוני של חוויית האמנות מההנאה האנושית.
בשל אי הנאתם של בני אדם מאמנות הצליחה מזימתו של הרוע לגרום לבני אדם לתפוס את האמנות ככזו שאיננה קשורה להנאה – מה שהיה לתשתית שעליה נבנתה האמנות הרעה של זמננו. זו התבססה על חוסר היכולת האנושית ליהנות באופן מלא מאמנות גדולה, שסיבתה חוסר הבנתם של בני אדם את האמנות. במצב מסוג זה של חוויה חלקית יש גם משום מפתח המסביר את היסוד להתפתחותה של אגדת האמנות העכשווית, שהוא גם התהליך שבאמצעותו נוצרה האמנות המודרנית, שבה, למעשה, המהלך המובהק ביותר היה ההיפרדות של ההיבטים המופשטים המבניים מההיבטים המוחשיים, המלודיים (במיוחד במוסיקה).
למעשה אותה היפרדות שאנחנו מכירים במוסיקה בפיצול המודרני שלה ממוסיקה שמשלבת את הנעימה עם ההישגים החיבוריים של מאות השנים האחרונות לשני סוגים נפרדים של מוסיקה: מוסיקת פופ שמייצגת את המוסיקה המלודית, החושנית, הקליטה, שמקובלת על אנשים פשוטים, אבל אין בה תחכום רב, לבין המוסיקה ה"רצינית", המנוגנת היום בקונצרטים, שהיא לרוב משעממת עד דכא אבל יש בה אי-אילו איכויות מבניות וצליליות שהוצאו מהקשרן. אלה הן שתי נקודות מנוגדות קיצוניות על ציר שהוא, למעשה, הביטוי האמנותי של הפרדת הגוף והנפש.
הפרדה זו מתבטאת בפועל בקיומן של שתי מגמות אסתטיות נפרדות בחברה האנושית ולעתים אף מנוגדות – כזו המכוונת אל ההמונים ולעומתה כזו שמכוונת רק לקבוצה קטנה ביחס. הטרגדיה הרעיונית שמלווה הפרדה זו באה לידי ביטוי במחשבה המקובלת על רבים שהאמנות הפופולרית (שלעתים נקראת "מסחרית") היא ברמה נמוכה יותר מזו של האמנות ה"אמנותית", המאופיינת בעיקר בכך שההנאה ממנה איננה קלה ונגישה.
מכך יוצא שהאמנות של ימינו חצויה לסוגים נפרדים, אשר בתירוץ של "טעמים" שונים או של "התאמות תרבותיות" שונות והבדלים בין גישות ומגמות יסוד נשמרים בהקפדה רחוקים זה מזה. בכך מתאפשרת יצירתה של אמנות רעה, המבטאת הפרדה בין מרכיבים וחוסר שלמות אמנותית, כאשר אין היום אדם היכול להרשות לעצמו לערער על איכותה.
ולא רק שבימינו אדם השולל סוג אמנות מסוים מסתכן בכך שיטפלו עליו תפיסה סובייקטיבית ויוקיעוהו על נסיונו לכפות את טעמו האישי על הכלל, על יסוד ההנחה שהנאה אמנותית היא "ענין של טעם" אלא שלרוב בחברתנו מקבלים בני האדם את האמנות שהם אינם אוהבים לא רק מתוך הסכמה, אלא אפילו על יסוד הנחה שמדובר באמנות שאיכותה עולה על האמנות שהם אוהבים. בהתאמה לכך בחברת זמננו משלמים הכל מחיר כבד על כך שאמנות רעה – כמו פסלי החוצות שמפוזרים בחוצות ערינו – נתפסת על ידי שרלטנים ורמאים הקרובים לצלחת הממסדית כאמנות טובה יותר מהאמנות שהאדם הפשוט יכול להבין וליהנות ממנה. מחיר כבד זה איננו מתבטא רק בתשלום הישיר שמשלמים אנו מכיסנו ומדעתנו מוכת השממון עקב התצפית באמנות הרעה אלא בבלימת ההתפתחות האסתטית של כל חברתנו. למעשה מנושלים אנו – ויורשינו – מהאפשרות להקים חברה עתידית עתירת אמנות טובה, המבטאת מוסריות, שלמות ואחדות, שממנה נוכל ליהנות ועימה נוכל להתפתח ולממש את יכולותינו.