הסוף הטוב
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 670
הסוף הטוב
על עתיד אמנות הדרמה בעתיד
אני רואה סרט מתח-פעולה מני רבים שבסופו פוגש "גיבור" הסרט – הדמות הראשית שלו - את אויבו, זה שרצח את אחיו ואת שותפו לשוד – והורג אותו במו ידיו. מות האיש הרע בידי האיש הטוב הוא מה שנחשב בעולם הקולנוע האמריקאי של היום ל"סוף טוב". אך גיבור הסרט - האיש הטוב שלו - הוא אדם ששדד בנק – והאיש הרע הוא שותפו שבגד בו. דבר זה מעלה את השאלה "האם הטוב הוא באמת טוב?" או: "מהי, בדיוק, מידת האובייקטיביות של אמת המוסר הקובעת, ביצירות האמנותיות של היום, כי הטוב הוא זה שאנו מזדהים עימו כדמות הראשית – ואילו הרע זה מי שפועל כנגדו?"
במלים אחרות, השאלה היא: "מה היחס בין הגדרתו האובייקטיבית של אדם כטוב לבין גיבור יצירה דרמטית?"
היצירות הדרמטיות של היום – והכוונה בעיקר לסרטי הקולנוע – מסתיימות בטרגדיה, שבה נהרגים הפושעים על מעשיהם או בטרגדיה גדולה יותר מבחינה אובייקטיבית – שהם מצליחים במעשיהם. בגישה המייצרת את הדרמה הזו יש משום אי מוסריות חמורה. אי מוסריות זו איננה קיימת רק בהכוונה הא-מוסרית שלה – בכך שהיא מתארת, לעתים, את הפשע כפעולה לגיטימית או כדבר שמשתלם - אלא בעצם העובדה שאינה ריאליסטית בתפישת המציאות שלה - וקודם כל מכיוון שבמציאות הפשע אינו משתלם.
כפי שהראתה הפילוסופית אין ראנד, הפשע אינו משתלם מכיוון שהוא עומד בניגוד לעובדות המציאות המטפיסית ולא בניגוד למציאות החברתית; כלומר: מציאותית ועובדתית, הפשע אינו משתלם לא בגלל שהפושעים תמיד נתפשים, מוכשלים או נהרגים אלא משום שהפושע אינו יכול לקנות או לבסס הנאה – וקל וחומר אושר - לאורך זמן. דבר זה נובע מהעובדה האובייקטיבית שהיחיד הוא המשטרה, החקירה, בית המשפט והכלא שלו עצמו.
נושא חשוב זה מצריך דיון מיוחד: האדם הוא השופט הגדול של עצמו כי האדם הוא שופט מטבעו. אדם שאינו שופט את עצמו – כמו אדם שאינו עוסק בשיפוט הדברים שבעולמו - אינו, למעשה, אדם. פעמים רבות נמנע אדם שעשה – או עושה – מעשים נפשעים, מלשפוט את עצמו, אך אדם הנמנע מלהתבונן בעצמו במראת המצפון וחשבון הנפש הוא כאדם שסימא את עצמו כדי שלא לראות צלקת שיש לו ובכך רק הגדיל את מומו וצמצם את אפשרויות ההנאה שלו מן המציאות.
מנגנון הבקרה והענישה האנושיים אינם נמצאים בחברה האנושית אלא ביחיד האנושי. היחיד האנושי – והכוונה לרוח האדם שבו: לשכלו, שאיפותיו, תכליותיו ויכולותיו – הוא המקור לכל סוג של הערכת מציאות, וכל פעולה שלו מבוססת על הערכת המציאות שלו. הרעיון שהפשע משתלם הוא תוצר של ראיה מצומצמת ביותר של ההוייה. הראיה הרחבה ביותר – האובייקטיבית ביותר – מראה שהפשע איננו יכול להשתלם. דבר זה נובע קודם כל מכך שהאדם חייב להתבסס, נפשית, על יצרנותו ולא על אי יכלתו – ובמקביל לכך, על עובדת השיפוטיות העצמית. פשיעה היא צורה של חוסר-יכולת – הודאתו של הפושע בכך שעליו לחיות באמצעות עבודתם של אחרים. שיפוטיותו של היחיד איננה יכולה להתעלם מעובדה זו אלא אם כן, כפי שמצינו לעיל, תסרס את עצמיות היחיד. מכך, השיפוטיות שמפעיל היחיד על עצמו ועובדת בגידתו ביכולת הקיום שלו משרתות זו את זו בכך שהן מונעות ממנו את השתלמות הפשיעה.
אי השתלמות הפשיעה, מצידה, יכולה לבוא לידי ביטוי בשתי צורות: אצל בני אדם מפותחים מוסרית בדיכוי רעיון של פשע בעודו באיבו – ואצל בני אדם לא מפותחים מוסרית, בפגיעה ביכולת ליהנות מהפשע לאחר שבוצע. בשני המקרים, אין לאדם אפשרות אמיתית ליהנות מפשע כבן אדם – כי ההנאה האנושית, בהגדרה, מתבססת על מודעות אנושית לטבע פעולת היחיד המבצע אותה – ומדבר זה נובע שזה שבוחר לחיות באמצעות פשע בוחר גם לאבד את אנושיותו ובכך לאבד את הסיכוי לאושר אנושי.
ההתפתחות העתידה באמנות הדרמטית תתרחש באמצעות החדרה מחודשת של אפשרות הבחירה האנושית ברוח המשלבת את המטפיסיקה האובייקטיביסטית עם היהדות; החדרה זו תציג את העובדה שהדברים במציאות פועלים לטובת הטוב – ובכלל זה הדברים הטובים שלא בשליטתו של האדם – אלה שאליהם מתכוונת היהדות במושג "השגחה" והאובייקטיביזם במושג "יקום נדיב". אבל העיקר יהיה, כנראה, האמירה המושגית – אמנותית או פילוסופית – אשר תציג את העובדות הנוגעות לכך ותיישם את העקרונות המופשטים המעורבים בנושא זה באופן מוחשי.
באמנות מפותחת, לא יסתיימו שוד או רצח בהריגה ומוות של מבצעי הפשע, כמקובל, אלא בפתרון אמיתי, נכון וטוב יותר: חזרה בתשובה, חרטה ושיבה למוטב של ה"רעים". פתרון מסוג זה יהווה המחשה אמיתית ומלאה של רעיון הבחירה החפשית ושליטתו המלאה של האדם בגורלו באמצעות יכלתו להיהפך מאדם לא מוסרי למוסרי.
פתרון מסוג זה – אשר עצמתו הדרמטית תהיה הגדולה ביותר האפשרית – יושג על ידי כך שלפני האיש הרע – כמו אצל אין ראנד – תוצג מלוא משמעות הדברים הרעים שעשה – ואז – כמו ברומנים של אין ראנד – הוא יתקן את דרכו.
ברומנים שלה מציגה אין ראנד אנשים "רעים" או לא מוסריים מסדרי גודל שונים, אשר פועלים במגוון של אפשרויות ומתנהגים במגוון של בחירות, הממחישות את עצם היות הבחירה בחירה – כלומר נתונה למרותו הבלעדית של היחיד הבוחר. האנשים הפועלים ברומנים של אין ראנד בחוסר מוסריות הם, לעתים, הגיבורים עצמם, שהם טובים בכוח, אך אינם מממשים אותו או, גרוע יותר, מפעילים אותו בשירות הרוע. הלא-מוסרי של ראנד יבחר באחת מכמה אפשרויות: הוא ייווכח כי אינו מותאם למציאות - כי פעל כנגד עצמו - והוא ישתגע (ג'יימס טאגארט) , או שיסתבר לו כי פעל כנגד ערכיו, לא מימש את עצמו והחמיץ את ההזדמנות לכך - ואז יתבודד או יתאבד (פיטר קיטינג או ואיננד) או שיסתבר לו שטעה והדרך הנכונה היא לתקן את שטעה ולפתוח בחיים חדשים כאדם חדש, בעל הבנה טובה יותר (האנק רירדן או דאגני טאגארט).
בזמן שכל האפשרויות הללו הן ריאליסטיות מבחינת התאמתן למציאות – ובמיוחד מציאות היות האדם יצור המבקר את עצמו – האפשרות האחרונה היא הטובה ביותר וזו המבטאת בצורה החזקה ביותר את שליטת האדם במציאות ובכלל זה בגורלו. אמנות העתיד תהיה זו המבטאת בצורה יעילה יותר את הפוטנציאל האנושי המציאותי ובכך גם מהווה תרומה להאצת שני תחומים מקבילים המעשירים זה את זה אהדדית: העשרת החויה האמנותית מבחינה דרמטית והאצת עליית מוסריות האנושות לקראת סוף טוב באמת.