האמנות מגשרת בין החכמה לחיים

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 744

האמנות מגשרת בין החכמה לחיים

או: אמנות ואובייקטיביות

הפילוסוף היווני אפלטון קשר את היופי לאמת. קשר זה הוא עובדה חשובה שכל מי שמעוניין לעסוק באמנות באופן משמעותי ומעמיק חייב להכיר בה. החוקר גורודייף הבחין בין אמנות אובייקטיבית ואמנות לא אובייקטיבית; "באמנות אובייקטיבית", אמר, "האמן יודע בדיוק מה הוא עושה ואיזו השפעה תהיה לאמנותו על החווה אותה. אמן אובייקטיבי מתכנן את אמנותו כדי להעביר מסר מסויים וכדי לגרום לחווה האמנות לחוש ולהרגיש דברים מסוימים עפ"י תכנון קפדני.

בחברת זמננו ניתן למצוא שלל דעות הנוגעות לאמנות: רבים טוענים, למשל, כי האמנות מנוגדת לשכל, כי היא ענין "רגשי" וכי האמן פועל עפ"י אינטואיציה, כלומר שכדי להגיע להישגים אמנותיים על האמן לדכא את השכל ואת כושר האבחנה המודע שלו כדי שערכי האמנות "יצופו" מן התת-מודע שלו. אחרים טוענים כי האמנות שייכת לצד החייתי, היצרי של האדם, ויש המנתקים אותה לגמרי מיופי ומהנאה כשהם טוענים כי האמנות איננה חייבת כלל להיות יפה או מהנה. יש כאלה השואפים לנתק את האמנות ממחויבות כלשהי לחוקים כלשהם וטוענים כי האמנות לא חייבת להיות שום דבר במיוחד, או שהיא יכולה להיות כל דבר. יותר ויותר ניתן לשמוע בימינו את הדעה שאמנות היא כל מה שהאמן מחליט שהוא אמנות או שאמנות זה כל מה שמוצג במוזיאון. "אבן ברחוב היא אבן" טוענים האחרונים "אך אם תשים אותה במוזיאון הרי היא יצירת אמנות..."

בעיה דומה, שנובעת משאלת מהותה של האמנות היא שאלת היכולת להעריך אמנות, אמנים ויצירות אמנות. לעתים תוהים אנו על המחיר העצום שמשיגות במכירות פומביות יצירות אמנות שנראה שכל אחד מאיתנו יכול היה ליצור בעצמו, ומאידך יודעים אנו על יצירות אמנות גאוניות שרק מתי-מעט יכלו ליצור שכמותן בהיסטוריה, אשר לא הוערכו כראוי בזמנן ויוצריהן גוועו ברעב. יש התולים את הערך האמנותי במוסכמה חברתית וטוענים כי אמנות היא כל מה שהוחלט, בחברה נתונה, כי הוא אמנות, ויש הטוענים כי הטעם האישי הוא המוחלט היחיד שיכול לקבוע את ערכה של יצירת האמנות.

במובן שונה, יש הרואים את האמנות כפעילות חשובה - במיוחד לאלה שמבססים עליה את חייהם - ויש הרואים באמנות צורת בידור יוקרתית ומעודנת לשעות הפנאי, אשר האדם יכול להתקיים גם בלעדיה.

מול המחלוקות הגדולות לגבי טבע האמנות, ניצבות עובדות המשאבים העצומים שמשקיע המין האנושי בפעילות אמנותית, והיותו של האדם בעל-החיים היחידי שעוסק באמנות באופן קדחתני כל-כך - אם איננו היצור היחידי שעוסק בכלל באמנות ביקום. מול עובדות אלה אי אפשר שלא לראות כי האדם והאמנות קשורים בקשר בל יינתק, המכריח את האדם החושב לשאול מהו קשר זה או, במלים אחרות, מהי האמת לגבי האמנות?

האמת היא שהאמנות היא היבט הכרחי של היצור האנושי, ושעל האדם מוטלת החובה לעסוק בה, עפ"י טבעו. דבר זה נובע מכך שטבעו של האדם הוא רוחני, כלומר: שהרוח האנושית עוסקת באופן קבוע במפגש עם העובדות. הפעילות הרוחנית האנושית, שמבחינת ההיבט ההכרתי היא המחשבה, היא, מבחינה אסתטית, האמנות: המחשבה והאמנות הן שני צדדי מטבע אחת - הזיווג הפעיל שבו נפגשת תודעת האדם עם עובדות המציאות ועוסקת עימן. עובדה זו מובנית בטבע האנושי כמו אבריו הפיזיים או תכונותיו מלידה; האדם איננו יכול שלא לעסוק באמנות יותר משהוא יכול שלא לעסוק במחשבה. ניתן לומר, במובן זה, שלאדם יש טבע אסתטי, טבע אמנותי. שאיפתה של רוח האדם לידיעה אינה אלא צד אחד של המטבע שצידה האחר הוא שאיפתה ליופי.

אפלטון, שעשה את הקשר בין היופי לאמת, קשר בכך בין האסתטיקה, תורת היופי בפילוסופיה, לבין האפיסטמולוגיה, תורת ההכרה, ובכך הנחה אותנו לתפוש שהאמנות עוסקת באמת. אריסטו, בספרו החשוב העוסק באסתטיקה, "הפואטיקה", הרחיב את שדה האמנות אל תורת המוסר הפילוסופית, האתיקה, בכך שאמר: בזמן שההיסטוריה מספרת מה היה, האמנות אומרת לנו מה צריך להיות ומה יכול להיות. בכך הציג אריסטו את האמנות לא רק כמדווחת על המציאות אלא גם כמדריכה את האדם בפעולתו ובבחירותיו במציאות. גישות אלה נותנות לאמנות מעמד מחייב של התייחסות למציאות או, במלים אחרות, אובייקטיביות.

אובייקטיביות משמעה מציאותיות, והאמנות היא, על-כן, מציאותית. משמעות הדבר היא שאמנות חייבת להציג מציאות ולהיות קשורה למציאות. אין די בכך שהאמנות קשורה למציאות, עליה גם להיות אובייקטיבית, כלומר לבטא את אופייה של המציאות. מפתח ההערכה הזה הוא כפול, מכיוון שהוא עונה על שתי השאלות החשובות ביותר שיש לשאול לגבי אמנות: "מהי אמנות?" ו"מהי אמנות טובה?"

התשובה לשאלה הראשונה היא, בין היתר, שהאמנות היא יצירה שמציגה את המציאות ולשאלה השניה שאמנות טובה מציגה את המציאות בצורה אמיתית, כפי שעושה מדריך טוב. משמעותה, על דרך השלילה, של האמירה הראשונה היא שמה שאיננו מציג את המציאות או איננו מתייחס למציאות איננו אמנות. משמעותה של האמירה השניה היא שככל שיצירת האמנות מציגה את המציאות בצורה נכונה יותר היא יצירת אמנות טובה יותר.

חשוב להעיר, שאין להבין מהדברים שלעיל כי יצירת אמנות היא תרשים מציאות שמתאר, כמו מורה, את פרטי המציאות, כדי שנבין את המציאות. לא ולא - האמנות איננה דיווח על המציאות; האמנות היא, קודם כל, חוייה - אך חוייה שאיננה מתבטאת במלים אלא ביופי ובהנאה - היופי המושג על ידי האמן וההנאה המושגת על ידי זה שחווה את יצירת האמנות.

לא ניתן להגדיר את האמנות כמדריכה לידע אך היא המדריכה המובהקת ביותר של האדם לעולם. בדרך דומה ניתן לומר על העולם שאף כי לא ניתן להגדירו כמכשיר לצורך הבנת המציאות, הוא מתפקד ככזה בצורה הטובה ביותר. במובן מסויים ניתן לומר שמכיוון שטווח העיסוק האמנותי מקיף את כל תחומי הידיעה האנושיים, מהווה האמנות עולם מלאכותי שנברא על ידי בני אדם לצורך חווייה. עולם זה מכיל בתוכו את הכוח להמחיש את העולם הטבעי במונחים של הנאה ויופי. ההנאה והיופי האמנותיים שחווה האדם עולים בקנה אחד עם דיוקו של העוסק באמנות בזיהוי העולם.

בצורה פשוטה ניתן לומר כי ככל שצייר מצייר מהות בצורה מדוייקת יותר תהיה ההנאה האמנותית גדולה יותר - אך זה איננו אומר כי הצייר הוא צלם: בפעולת הציור יש גורם של מציאותיות שלא קיים בצילום והוא העיצוב שמחיל האמן על המציאות. הציור הוא, למעשה, תוצאת הזיווג הפעיל בין רוח לחומר - בין רוחו של האמן אשר נתנה פירוש למהות חיצונית ועיצבה אותה בהתאם לרוח זו. צילום, לעומת זאת, אינו אלא תוצאה של פעולת תגובה עירומה של מפגש חמרי.

כמו האדם בכלל, העוסק תמיד בידיעה בצורה כלשהי, עוסקת גם האמנות תמיד בידיעת המציאות: באופן יסודי, האמנות היא ענין ידיעתי. כך, לאמנות יש תמיד ערך ידיעתי ותמיד ניתן לשפוט אמן, יצירת אמנות או אסכולה אמנותית לפי התאמתה למציאות, כלומר: לפי אמיתותה. אך דרכה המובהקת של האמנות לטפל בידיעה איננה דרכו של השכל המנתח אלא דרכה של הנפש האנושית לטפל בעולם - מפגש באמצעות חוייה; המסלול הידיעתי של האמנות איננו מילולי אך גם איננו לא-מילולי - הוא מציאותי; האמנות היא מציאותית, וככזו היא חובקת את כל הנמצא במציאות: ענפי האמנות משתרעים על כל היבטי המציאות וכל אמן עוסק בבניית דגמי מציאות עפ"י ענף האמנות שבחר לפעול בו; הצייר מביע את מסריו דרך ההיבט הדו-מימדי של המציאות, הפסל עמל באמצעות שלושה מימדים, המשורר מפעיל לשירותו מלים ואילו המחזאי או הקולנוען מציג לפנינו שילוב היבטי מורכב של מימדי זמן, אישיות ומלים גם יחד.

מציאותיות, בהקשר פילוסופי, משמעה שהמציאות מהווה מהות מאוחדת של רוח ושל חומר, ובה החוק, המבטא את הרוחני, בא לידי ביטוי בעולם החומרי. בניגוד לגישה זו עומדות גישות אשר מנתקות את הרוח מהחומר ומחזיקות באחד משניהם כבאליל וכמושא התייחסות ראשי. סוג זה של גישה מציג את המציאות בצורה מעוותת, כשהיא רוחנית באופן המנותק מחומר או חמרנית, בצורה המנותקת מהרוח. אמן טוב מציג את העולם בצורה מציאותית, כשהרוח והחומר משולבים זה בזה בצורה נכונה. בדרך זו מושגים גם ההנאה ותחושת היופי בצורה הטובה ביותר, וגם תחושות ההתקדמות וההתפתחות שמתקיימות בהכרח עם רכישת כל ידע חדש.

הבה נדגים את ההבדל בין גישות פילוסופיות למציאות, כפי שהוא מופיע באמנות, בשתי אמנויות קיצוניות, שאחת מדגימה התייחסות להיבט חמרי מסויים של העולם בתחום החושים, אמנות הציור - והשניה מדגימה התייחסות מורכבת, המשלבת אמנויות רבות ושונות, אמנות הקולנוע: בציור אנו עשויים לצפות בהופעה של מיקוד, טשטוש או שילוב של מיקוד וטשטוש; המיקוד ייתן תחושה של מציאות מתה, צילומיות וחוסר-תנועה, שאיננו נוגע רגשית באדם; הטשטוש - תופעה נפוצה בציור של זמננו, המציג מריחות של צבע - אינו מוסר לנו שום מידע על העולם החיצון כי הוא לא מתייחס למהות חיצונית כלשהי; השילוב של מיקוד וטשטוש הוא המציאותי ביותר, כי במציאות אנחנו צופים בתמונת עולם שחלקה ממוקד וחלקה לא, ולכן ציור זה יהיה גם המשכנע ביותר מבחינת אמינותו.

באמנות הקולנוע נפוצים היום שני סוגי סרטים המדברים בשפה מנוגדת: סרטי "פעולה", שהם "שוברי קופות", ולמולם סרטי "איכות", שמוצגים בסינמטקים ומועדוני קולנוע וזוכים, בד"כ לקהל מצומצם. סרטי ה"פעולה", שכשמם כן הם, מבוססים בד"כ על פעולה ותנועה כשהעלילה נעה ממקום למקום והמרחב החמרי נמצא בהפעלה חזקה. בסרטי ה"איכות", לעומת זאת, מתרחשת העלילה במרחב הנפש האנושית והעימותים הם, בד"כ, בעלי אופי פסיכולוגי. בשל היותה של חלוקה זו מבוססת על עקרון פילוסופי-אסתטי שמפריד רוח מחומר היא כל-כך מוחלטת עד שנראה כי היא איננה ניתנת לאיחוד; בסרט הפסיכולוגי לעולם לא תבוסס התרת העלילה על פעולה פיזית נועזת של גיבור שישנה מצב פוליטי יסודי עפ"י בחירה - ומאידך, בשום סרט פעולה שנועד לכל המשפחה לא תשלים הדמות הראשית עם רוע מזלה מתוך הכרה נטורליסטית באי יכלתו המטפיסית של האדם... אך המציאות איננה מחלקת את האדם לרוח וגוף - במציאות קיימים גם מצביו הפסיכולוגיים של האדם וגם כושר הפעולה הפיזי שלו. אמנות דרמטית שמציגה את האדם ללא יכולת בחירה, למשל, שגויה ומטעה כי יכולת הבחירה שלו קיימת. אמנות שמציגה את הפעולה הפיזית ללא המחשבה או את המחשבה ללא הפעולה הפיזית כענין היסודי במציאות תהיה, מבחינה פילוסופית, שגויה וגם תביא את האדם לטעות. מבחינה חוייתית, תהיינה גישות אסתטיות שגויות אלה פחות מהנות והאדם יחווה בהן פחות יופי.

כפי שראינו, האמנות - החל מהרמה התצפיתית-חושית וכלה ברמה העלילתית - מוסרת מידע על המציאות. נכונותו של מידע זה קובעת את איכותה היסודית של האמנות הנדונה. כך, ביסודה של כל אמנות עומדת ידיעה וכל אמנות ניתן לשפוט - בגבולות יכלתנו לנתח את ההיבט הידיעתי המעורב - על יסוד השאלה האם היא מאפשרת לאדם גישת ידע טובה יותר למציאות או לא או, אולי, גרוע יותר, משקרת לו.