אמנות ואובייקטיביות
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 702
אמנות ואובייקטיביות
גדולת האמנים הגדולים תלויה בידיעתם את ההקשר המלא של מציאות אובייקטיבית. האמנים הגדולים מותקפים על ידי אנשים שאומרים כי בראות האמנים את הטוב שבמציאות ובהנציחם אותו בעבודותיהם הם התעלמו מהרע והשלכותיו ולא היא; אדם גדול, מכיוון שהוא רואה את המציאות כשלם, הוא גם זה שיכול לראות את הרע בצורה נכונה יותר ולכן הוא עומד בנקודה נוחה משתי בחינות: א הוא יכול לראות את הרע בנקודת הייחוס הנכונה שלו כתלוי בטוב וככזה שלא יכול להתקיים בלעדיו. ב הוא יכול גם לחשוב על טקטיקה לפתרון הבעייה של הרע - ומכיוון שפתרון כזה מצריך הגעה לטוב, הוא תובע גם את ידיעת הטוב.
כלומר: אין במציאות אפשרות לטיפול ברע ללא ידיעת הטוב. התמקדות רק ברע כשלעצמו, דרך התירוץ של למידתו, איננה יכולה לפתור אותו. היא, בדרך כלל, אומרת על המתמקד כי הוא הופך את עצמו לחלק ממנו.
מבחינה זו, הסימטריה ההפוכה פועלת על זה שמתמקד ברע: אם הוא איננו רואה את המציאות כשלם הוא איננו יכול, למעשה, לדעת מדוע הרע רע, כי להבין את הרע יש צורך להבין את הטוב . הבנת הרע מבוססת על מעשה כנגד הטוב, בזמן שהטוב איננו מעשה כנגד הרע אלא דבר המסתפק בעצמו. מי שמתמקד ברע גם לא יכול להציע פתרונות לבעיית הרע אם הוא נשאר בתוך מיקודו; עליו לחרוג מעבר לגבולות הרע, אל הטוב, כדי לפתור את הבעיה.
מבחינה אמנותית, כדאי לשים לב לכך שאין ראנד, שהותקפה רבות בחייה על ה"קיטש" (כביכול) שעירבה בפנותה לטוב, הותקפה גם על כך שהיא רואה הרבה רוע במציאות, וזאת כי בהבינה את מניעי הרוע יכלה לצייר אותו בשלמות. הדברים קשורים בהכרחיות של יכולת ראיית מציאות שלמה אצל האמן; מציאות שלמה היא גם תמונת היחסים הנכונים בין הטוב והרע ואז תמונת-מסקנת מה שמשתמע מזה: שהרע תלוי בטוב והוא יותר תוצר של אומללות מאשר של כוח אובייקטיבי. הדבר השני הוא יכולת ריפויו של הרע על ידי ביטולו ושינויו לטוב, ובתוך זה גם ביטול הטעויות שיוצרות את הרע.
זהו הקשר החזק שבין ידע אובייקטיבי לאסתטיקה: האמן יכול לראות – ולהראות – את התמונה המלאה ועל ידי כך, בלי קשר לכוונתו, לכוון את הנהנה מיצירתו אל הנאה מן הטוב וגם אל ביקורת מעשית של הרע לטובת הטוב.
על כן האמנים הגדולים ידעו לצייר ולהראות את הרוע בצורה מיוחדת במינה: גם משכנעת וגם כשאנחנו יכולים לדעת את הפתרון לו, כי הוא איננו מצב מטפיסי שאין לפתרו. לעומת זאת, מציג הרע הנטורליסטי את הרע כדבר שהוא חלק בלתי נפרד מהמציאות והטוב תמיד מוצג על ידו כמשהו לא ברור, או כקרבן של הרע. לכן הטוב אצל האמן הלא-אובייקטיבי יכול ללבוש צורה של רע אחר, שהוא עתה בעמדת נחיתות כלפי רוע גדול ממנו. דבר זה יבוא לידי ביטוי במיוחד ביצירה שנובעת מההשקפה שהנפגע, החלש, הוא טוב בתוקף העובדה שנפגע מהרע – ולא היא: יתכן קרב בין שני צדדים רעים, אשר אינו משקף את אפשרויות הטוב בעולם – ובכך, באי הצגת הטוב, יש טעם לפגם כשלעצמו.
לפיכך, באמנות טובה, אובייקטיבית, יש משום הנפת האדם לרמות גבוהות יותר של התאמה למציאות ולטוב בו בזמן.
אמנות ואובייקטיביות
גדולת האמנים הגדולים תלויה בידיעתם את ההקשר המלא של מציאות אובייקטיבית. האמנים הגדולים מותקפים על ידי אנשים שאומרים כי בראות האמנים את הטוב שבמציאות ובהנציחם אותו בעבודותיהם הם התעלמו מהרע והשלכותיו ולא היא; אדם גדול, מכיוון שהוא רואה את המציאות כשלם, הוא גם זה שיכול לראות את הרע בצורה נכונה יותר ולכן הוא עומד בנקודה נוחה משתי בחינות: א הוא יכול לראות את הרע בנקודת הייחוס הנכונה שלו כתלוי בטוב וככזה שלא יכול להתקיים בלעדיו. ב הוא יכול גם לחשוב על טקטיקה לפתרון הבעייה של הרע - ומכיוון שפתרון כזה מצריך הגעה לטוב, הוא תובע גם את ידיעת הטוב.
כלומר: אין במציאות אפשרות לטיפול ברע ללא ידיעת הטוב. התמקדות רק ברע כשלעצמו, דרך התירוץ של למידתו, איננה יכולה לפתור אותו. היא, בדרך כלל, אומרת על המתמקד כי הוא הופך את עצמו לחלק ממנו.
מבחינה זו, הסימטריה ההפוכה פועלת על זה שמתמקד ברע: אם הוא איננו רואה את המציאות כשלם הוא איננו יכול, למעשה, לדעת מדוע הרע רע, כי להבין את הרע יש צורך להבין את הטוב . הבנת הרע מבוססת על מעשה כנגד הטוב, בזמן שהטוב איננו מעשה כנגד הרע אלא דבר המסתפק בעצמו. מי שמתמקד ברע גם לא יכול להציע פתרונות לבעיית הרע אם הוא נשאר בתוך מיקודו; עליו לחרוג מעבר לגבולות הרע, אל הטוב, כדי לפתור את הבעיה.
מבחינה אמנותית, כדאי לשים לב לכך שאין ראנד, שהותקפה רבות בחייה על ה"קיטש" (כביכול) שעירבה בפנותה לטוב, הותקפה גם על כך שהיא רואה הרבה רוע במציאות, וזאת כי בהבינה את מניעי הרוע יכלה לצייר אותו בשלמות. הדברים קשורים בהכרחיות של יכולת ראיית מציאות שלמה אצל האמן; מציאות שלמה היא גם תמונת היחסים הנכונים בין הטוב והרע ואז תמונת-מסקנת מה שמשתמע מזה: שהרע תלוי בטוב והוא יותר תוצר של אומללות מאשר של כוח אובייקטיבי. הדבר השני הוא יכולת ריפויו של הרע על ידי ביטולו ושינויו לטוב, ובתוך זה גם ביטול הטעויות שיוצרות את הרע.
זהו הקשר החזק שבין ידע אובייקטיבי לאסתטיקה: האמן יכול לראות – ולהראות – את התמונה המלאה ועל ידי כך, בלי קשר לכוונתו, לכוון את הנהנה מיצירתו אל הנאה מן הטוב וגם אל ביקורת מעשית של הרע לטובת הטוב.
על כן האמנים הגדולים ידעו לצייר ולהראות את הרוע בצורה מיוחדת במינה: גם משכנעת וגם כשאנחנו יכולים לדעת את הפתרון לו, כי הוא איננו מצב מטפיסי שאין לפתרו. לעומת זאת, מציג הרע הנטורליסטי את הרע כדבר שהוא חלק בלתי נפרד מהמציאות והטוב תמיד מוצג על ידו כמשהו לא ברור, או כקרבן של הרע. לכן הטוב אצל האמן הלא-אובייקטיבי יכול ללבוש צורה של רע אחר, שהוא עתה בעמדת נחיתות כלפי רוע גדול ממנו. דבר זה יבוא לידי ביטוי במיוחד ביצירה שנובעת מההשקפה שהנפגע, החלש, הוא טוב בתוקף העובדה שנפגע מהרע – ולא היא: יתכן קרב בין שני צדדים רעים, אשר אינו משקף את אפשרויות הטוב בעולם – ובכך, באי הצגת הטוב, יש טעם לפגם כשלעצמו.
לפיכך, באמנות טובה, אובייקטיבית, יש משום הנפת האדם לרמות גבוהות יותר של התאמה למציאות ולטוב בו בזמן.