שלי

שלי

 

פעמים רבות, רבות מדי, מעלים אנשים על נס את הויתור כמעלה.

פעמים רבות, רבות מדי, שוללים בני האדם, ביחד עם שלילתם את ה"אני", את ה"שלי" – את הבעלות – ובמיוחד את הבעלות על מהויות חומריות, על רכוש, על מה שנרכש על ידי היצרן.

הם טועים בכך שהם אינם רואים כי אותו ויתור, לכאורה, על שימוש ב"שלי", אינו אלא דרגה שנובעת מדרגת החיוב בשימוש של "שלי" – שלב בסולם שתחתיתו מוצב על "שלי" בחומר כדי להגיע אל "שלי" ברוח.

הרמה הרוחנית הגבוהה ביותר שיכול אדם להגיע אליה מותנית בהבנת תפקידו והכרחיותו של החומר בעבודת הקודש.

זה שאינו רואה את ה"שלי" כערך מקודש בחומר, גם לא יוכל להשיגו ברוח.

זה ששמע את הסימפוניה החמישית של בטהובן ולמד אותה יכול לחיות בלי תוויה, כלי הנגינה שבו מנגנים אותה, ההקלטה או המשדר שמשדר אותה, כי היא נמצאת בלבו. אך הוא לעולם לא יוכל להעביר אותה למישהו אחר אם לא ישתמש במכשיר שנמצא במימד החומר; בעולם הזה. גם בטהובן היה צריך להעביר את המסר שלו, רוחני ככל שיהיה, באמצעות התווים והכלים – ואפילו בטהובן לא יכול היה להבין את פשר הדברים שעברו דרכו אל העולם אם לא הביע אותם קודם כל על הפסנתר.

כך, כל הדרכים העוברות על הזכות לומר "שלי", אף שהבעלות היא, ביסודה, רוחנית, סלולות בחומר האמצעים והכלים שרק דרכן ניתנות הבעלות והיצירה לפעול. זה שיודע סוד זה מבין כי כל וויתור אינו אלא פעולה הנעשית לגבי ההיבט החומרי, אך היא איננה יכולה לבטל באמת את הקשר הרוחני שבין האדם למה ששלו.

לכן, אין האדם יכול לומר "אני מוותר על מה ששלי" בצורה שמשמעה אמיתית באופן מלא. אפילו אם הוא חפץ להגיע לוויתור מלא, אין אפשרות זו קיימת עבורו במציאות.

נתונים נוספים