שוני, שויון, צדק וזכויות
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 736
שוני, שויון, צדק וזכויות
בניגוד למקובל היום על ידי רבים, ההפרדה שנעשית לעתים, כמו במקרה של המסורת היהודית, בין בני אנוש כמו בין גברים לנשים, גויים ויהודים, כהנים ולא כהנים וכו' איננה מהווה, בכל הקשר, איום על זכויות האדם שלהם; פעמים רבות מדובר בהפרדה בעלת משמעות אובייקטיבית, הנערכת לצרכים מסויימים, והמבוססת על זיהוי השונות בין מהויות במציאות. כלומר, אם הידע שביסוד ההפרדה וההבחנה נכון, מדובר בהתייחסות למהויות שונות באופן מציאותי. תפישת האנשים כשונים זה מזה היא ביטוי של היחידאיות (האינדבידואליזם) ואיננה, כפי שיש הסוברים כך, ערעור כלשהו על מעמדם כבעלי זכויות אדם. במיוחד לא מדובר בפגיעה בעקרון השויון.
העקרון המעורב הוא שזכויות האדם מייצגות עקרון מטפיסי – ואילו שויון, לעומת זאת, מייצג מעמד זהה של בני אדם בהקשר מסויים, שכפוף בדרך כלל להסכמה חברתית.
בני האדם שונים זה מזה. היחס אליהם כאל מהויות שונות קובע שיש לראותם בצורה שונה כאשר מדובר בכל ענין שהוא כמו הסכמים, חוזים וכו'. אין כאן איום על זכויות האדם מכיוון ששויון הזכויות אומר שויון בפני החוק בהקשר של חוזה בין שוים, כלומר: חוזה שמבוסס על ההנחה שהחברים בו הסכימו על שויון בתחום שבו חתמו עליו. כך אפשר לראות אצל אין ראנד, למשל, הבנה טובה ביותר של ההבדלים בין גברים ונשים, בין טובים ורעים, בין בעלי יכולת למול מיעוטי יכולת, או בין אנשים גדולים לאנשים פשוטים ועוד - ואין זה פוגע כהוא זה בעובדה שלפי תפישתה הפוליטית לכל היחידים המרכיבים חברה יש זכויות שוות שמבוססות על העובדה שלכולם זכויות אדם.
משול הדבר להנהלת בית קולנוע שהחליטה על מחיר אחיד של כרטיס וכל נכנס, ללא הבדל אידיאולוגיה, דת, גזע או מין, משלם מחיר זהה בכדי להיכנס לקולנוע. זה איננו אומר, כמובן, שאין הבדלים ביניהם או שלא ניתן לזהות אותם יחידאית - אלא שההבדלים אינם משחקים תפקיד בהקשר אירגון העסק המסויים הזה. חברה חפשית מתייחסת כך אל נתיניה או, יותר נכון, חברה היא קבוצת אנשים שהם, בדרך-כלל, שונים מבחינות אישיות רבות (כמו שצפוי, סביר וראוי), אשר החליטו לשתף פעולה בענין אחד מסויים: הגנה על זכויות האדם שלהם, ולצורך זה הם מקימים אירגון הגנה כזה הנקרא ממשלה ואשר מחזיק בסמכות לפעול בתחום שבו הם חיים ואשר ייקרא, לצורך הענין, מדינה.
מכאן נוכל לראות כי כל תביעה בענין של שונות אחרת איננה נושא להתערבות ממשלתית או, בכלל, לעיסוק ממשלתי ובודאי שאינה מענינם של כל המעורבים. אפילו הגדרה קבוצתית של קיפוח, כמו קיפוח של "שחורים", איננה לגיטימית מכיוון שיש בה הצהרה על כוונות פנימיות שקיימות במקרים מסויימים ואין ענינה של ממשלה (וזה כולל בתי משפט) לעסוק בכוונות אלא בפגיעות ממשיות בזכויות האדם, כלומר: בנזקים ממשיים אשר ניתן להוכיח אותם באופן אובייקטיבי.
אם יחיד הוא שחור אין בעובדה שקבוצת אנשים מסויימת החליטה להגן על זכויותיו משום תועלת עבורו בהקשר הנ"ל מכיוון שמושג זכויות האדם מכסה את כל מה שהן זכויותיו. כל מה שהוא מעבר לזכויות האדם (שהיא, חשוב לציין, איננה זכות למשהו שהוא אמור לקבל ממישהו אלא למשהו שיש לו ושאסור לאיש לקחת ממנו) שלו איננו שלו. אם, למשל, מישהו פיטר אותו בגלל צבעו הוא פגע בזכויות האדם שלו רק אם הפיטורין פגעו בו כאדם ולא כשחור - וזאת יש לברר בבית משפט הפועל לפי אמות-מידה של הגנה על זכויות האדם. בהקשר זה, בית משפט שפועל לפי אמות מידה של שחורים הוא כבר בית משפט שמטה דין לטובתה של קבוצה מסויימת ואז – אפילו אם מדובר בקבוצה חלשה - הוא כבר איננו פועל באופן שויוני להגנה על זכויות הכל – ויוצר מצב לא שויוני ועל כן לא צודק.
הזכות להיות שונה, כמו זכויות האדם, נובעת מכך שהיא ביטוי של משהו טבעי. היא איננה איזושהי זכות פוליטית מיוחדת שמוספת על זכויות האדם: היא כלולה בזכות האדם להיות עצמו, בכל צבע או תכונה ייחודית אחרת שיש לו ואיננה מאפשרת למישהו להתנכל לו בשלה. כך הוא גם לגבי היבטי שונות רבים אחרים הקיימים במציאות. התייחסותם לזכויות האדם היא דרך היותם כלולים בו. אדם שחור יכול לקבל הגנה מפעולות גזעניות נגדו בגלל שהן פוגעות בזכויות האדם שלו - וכך יכול כל אדם, בין אם הוא שייך לקבוצה מדוכאת או לא, לקבל את הגנת החוק מפני פגיעה בזכויותיו.
למעשה, הגדרת קבוצה על פי צבע עור או מוצא היא, לעתים קרובות, חסרת תכלית רציונלית ואין להתייחס אליה כאל כזו. כל אדם הוא יחיד המהווה מהות שונה וייחודית שאין כמוה עוד – והפגיעה בו עלולה לבוא ממניעים גזעניים או לא. התייחסות מיוחדת לגזענות כמוה כהענקת ציון מיוחד לסטיה זו, דבר שהוא מיותר לחלוטין, במיוחד אם אין פגיעה כזו זוכה לחסינות כלשהי ביחס לפגיעות אחרות.
במובן זה, התביעה לטיפול מיוחד בגזענות מכיוון ש"הרבה" סובלים מן הבעיה היא כמו לומר שבעיות היחיד אינן בעיות אמיתיות אלא אם כן הן עולות מעבר למספר קריטי מסויים של נפגעים. אך זכויות האדם הן בדיוק הזכויות שמקיפות כל אפשרות של פגיעה מכיוון שהן מטפלות במיעוט הקטן ביותר האפשרי: היחיד. אין משמעות לטיפול בזכויות של מיעוטים בחברה שבה מוגנות זכויות האדם באופן מלא, שכן בחברה ראויה לשמה מוגנות זכויות האדם של כל יחיד.
בדיוק מכיוון שהיחיד מוגן בכל היבט שהוא של חייו על ידי שיטת שמירת זכויות האדם, הבאה לידי ביטוי בהגנה על זכווית היחיד שלו, המשמעות של פעולה במסגרת קבוצה או "לובי" חברתי לצורך הפעלת לחץ-יתר בענין של כמות יחידים מסויימת משמעתה הכנסת ענין של כמות לדיון עקרוני שהכמות אסור שתשמש בו בורר. דבר זה משמעותו החדרת אלימות, ובמובן זה את עליונותו של החזק פיזית על החלש פיזית - למקום ולענין שנוצרו מלכתחילה מתוך הסכמה/חוזה שנועדו להתייחס אל השווה ולא אל השונה, אל העקרוני ולא אל המסויים, אל הצדק ולא אל כוח הזרוע.
ניתן לראות, אם כך, איך בפעולתן למען שויון ונגד אפלייה, יוצרות תנועות ההתאגדות למען קבוצה זו או אחרת אפלייה לטובת הכוח האלים, זה המנוגד לצדק. חשוב, בהקשר זה, שלא לטעות בראיית תרומה לאדם אחד משום קיפוח זכותו של אחר; אין בפעולה אנושית כזו או אחרת, שבה מעדיפים אדם או קבוצה על פני אחרות, משום פגיעה בזכויות אדם של בני האדם הללו, אלא אם כן מדובר בהפרת חוזה. הפרה כזו היא משמעותה של אי הגנה על זכויות האדם של אזרחי מדינה המגינה על זכויות אלה בתוקף קיומה.
במסגרת זו יש לזכור תמיד כי לכל אדם יש זכויות אדם מתוקף לידתו אך אין הדבר מחייב בני אדם אחרים להגן על זכויותיו אם לא התחייבו כלפיו לעשות זאת. אך חברה נאורה – כזו שנוסדת בהקשר של ידע נאור – איננה מאפשרת שום פגיעה בזכויות האדם של חבריה, על יסוד ההנחה שפגיעה כזו היא פגיעה בכל חבריה.