תסביר ונגמור עם זה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 911
תסביר ונגמור עם זה
אתה אומר: "תסביר לי". אתה חושב שהסכמתך וקבלתך את עמדתי זקוקות אך ורק להסבר שלי ולכן, אתה מניח, אם לא אצליח לשכנע אותך, כנראה שאינני מסביר את עמדתי כהלכה. זו טעות. אם זה היה נכון, היו בני האדם יודעים באופן מיידי איזהו ספר המחזיק אמת ואיזה לא - כל התנועה הרעיונית למען האמת היתה מקבלת תאוצה רבה תוך השלכת כל מה שאיננו אמת - ובעיות העולם היו נפתרות במהירות.
רבים משתמשים בהנחה של אי-המוסריות המובנית של האדם כדי להסביר את המצב הקיים, שבו בני אדם נראים כמסרבים לקבל את האמת, אשר לפי הטוענים שייכת להם - ואלה יכולים להיות בעלי דעה פילוסופית, פוליטית או אחרת.
כמעט כל אדם שמחזיק בדעה מסויימת שהוא משוכנע בצדקתה משוכנע, לרוב, כי דעתו מייצגת התבוננות של שכל ישר במציאות ותמה עד כדי כעס מדוע כל העולם אינו מקבל את דעתו. יש חברות שלמות שמבוססות על הרעיון שמי שאיננו מקבל את עמדתך הוא בודאי פושע וחוטא ויש לחסל אותו, כמו החברה המוסלמית, ויש חברות שתסתפקנה בהתקפה רוחנית עליו, כמו הנוצרית.
כל אלה הם, פעמים רבות, גילויים של טעות יסודית שמקורה בתפישה מיסטית באפייה לגבי טבע התודעה האנושית; תפישה זו רואה את התודעה כמעין מכשיר שיש לו רק שני מצבים: יודע ולא יודע - ושכמו קופסה, בור, מחשב, רשת או גורם חמרי אחר או שהוא "מחזיק" בתוכו את המידע הנדרש או שלא. ענקיותה של הטעות היא בכך שהיא מתעלמת מאפיו היסודי של האדם, מכך שתודעה אנושית היא מהות מורכבת בהרבה מתיאור זה הן מבחינת הקיבולת שלה והן מבחינת תהליכיה הפנימיים ובנוסף, מעובדת היותה של התודעה האנושית מהות חיה שאחראית על גוף קיים שלם, ושפעולתה הקיומית היא עיסוק בהדרכתו.
פעולת התודעה רחוקה מלהיות גורם שמחליט באופן לינארי ו/או דיגיטלי "נכון או לא נכון" לגבי כל מידע שעובר לפניו – ואין זה נובע מכך שהתודעה חלשה אלא מהצורה בה היא מתפקדת באופן טבעי: המידע שהתודעה מטפלת בו איננו מגיע אליה בקו מידע אחד כשכל רכיבי המידע "מסודרים" בטור ו"מחכים" לעבור בדיקה לפי סדר ולקבל החלטה של "עובר" ו"לא עובר". תודעת האדם מארגנת מידע שנקלט בחושים במשך כל זמן חיי האדם ואין זה משנה אם הוא ער או ישן, היא מפקחת על מידע שנכנס בכל העבר ובהווה גם-יחד, ברמה מושגית ולא מושגית - והיא צריכה לסדר את כל המידע לסכום לא סותר כשהיא מבררת, תוך כדי כך, לאיזה פרט מידע משמעות גדולה יותר מאחרים כדי להעלותו למודעות בדרגה גבוהה יותר.
משמעות דבר זה היא, קודם כל, שליטה בכמות עצומה של נתונים, המהווים שפה אשר הידע החדש צריך להיות מותאם אליה בצורה הרמונית (כלומר: בלתי-סותרת) ואחר כך התאמתו של סכום הידע הסופי לצרכיה ותכליותה של האורגניזם עליו מופקדת התודעה, בהיותה איבר המשמש לצרכיו של גוף חי.
אפילו אם נניח שכל פעולת התודעה היתה מצטמצמת להצהרת נכונות או הסכמה לגבי מידע שעובר לפניה, ואפילו אם היינו משמיטים שאלות עקרוניות כמו "איך התודעה יכולה לדעת מה נכון או לא לגבי מידע חדש?" ו"מה זה בכלל לא נכון כשמדובר במידע שמגיע מן החוץ, כלומר במידה רבה באמצעות החושים?" היינו חייבים, ולו רק על יסוד נסיון אישי, להכיר בכך שהתודעה מתמודדת עם כמות אדירה של מידע שזורם אליה מדי שניה, דקה, שעה ויום באופן חופף, כלומר בו בזמן - מה שמבטל את יכלתנו להתייחס אליה כאל צינור חישה לינארי ומכריח אותנו לתפוש אותה כמנגנון ריבויי מבחינה הכרתית ומוסרי מבחינה אתית.
פתרון הבעיה הטכנית של התמודדות התודעה האנושית עם הכמות האדירה של המידע המציף אותה תוארה על ידי הפילוסופית אין ראנד במפורט מתחת לכותרת "חסכון יחידות". בנוסף לכך שבתיאוריה של ראנד טופלה משמעותה הטכנית-חסכונית של המערכת המושגית, הציבה ראנד את הבסיס הנאות להבנת טבע פעולתה של התודעה על ידי כך שמיקדה אותנו בהיבט החשבונאי של הרמה הטכנית, כדי להפרידו משאר ההיבטים של פעולת התודעה, שכוללים אחריות החלטה לגבי צורת ההתייחסות של התודעה לידע חדש.
במובן זה אין התודעה האנושית רק מערכת של אישור או דחייה של ידע מבחינת אמיתותו העובדתית, אלא גם מבחינת היותו, עבור צורת החיים שאותה היא משמשת, צורך. אישורה של עובדה מסויימת יכולה להיות הדבר הנכון עבור צורת חיים אחת והבלתי-נכון עבור צורת חיים אחרת. במונחים אנושיים, מה שיקבל אישור עבור אדם אחד יהיה במצב של דחוי עבור אדם אחר, בהתאם לענינים שלשמם הוא שופט אותם.
בהקשר זה, יש לראות את התודעה האנושית – כמו את רוח האדם בכללה – כמהות אתית יותר מאפיסטמולוגית. דעה או עמדה שמוחזקות בידי אדם, גם אם וכאשר הוא יודע באופן מלא את פרטיהן, אין משמעותן רק קיומן כאמת עובדתית במציאות אלא הבאתן תועלת או נזק לגוף החי שאותו התודעה משרתת – או, במונחים אנושיים, קירוב או התרחקות מתכלית מסויימת.
אם אדם מתבקש להסביר לעומק עמדה שלו בנוגע לנושא מסויים, הוא אינו מתבקש לציין רק את העובדות המציאותיות הנוגעות לנושא, אלא את מכלול השיקולים שלו לגביו – וזה הרבה יותר מסובך מלומר "כן" או "לא" כתשובה לשאלה המופנית לגביו בניסוח פשוט כזה.