נגד הטבע?
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 678
נגד הטבע?
את כל הרעה ניתן לתמצת בפעולות הנעשות נגד הטבע, בין אם מדובר בפעולה המנוגדת לחוקי הטבע הכלליים ובין אם מדובר בפעולות המנוגדות לטבע האדם. במונחים אנושיים ניתן לקרוא לכך "כפיה", כאשר זו מופעלת בהקשר חברת אנוש. הכפיה מנוגדת לטבע בכלל ולטבע האדם בפרט; חברות אנוש לקויות במידה ובה הן נשלטות בידי ממשלות המפעילות כפיה כאמצעי יסודי להשליט חוקים. למעשה, כל פגעי החברה יתוקנו כאשר אנשים יבינו כי לומר "הממשלה תעשה" שווה ערך לאמירה "מישהו יכפה לעשות" – ושמדובר בפעולה המנוגדת לטבע האדם.
זו עובדה שרבים הם הפועלים נגד טבע האדם אך מצהירים על דאגתם לטבע, מבלי לראות את הסתירה שבכך. אופיינית לכך היא תנועת איכות הסביבה של ימינו, שהיא אחד מהארגונים הפוליטיים המצהירים על דאגתם לטבע אך פועלים, למעשה, בניגוד לטבע האדם. תנועה זו מפעילה תרגיל מלקחיים של "אכילת העוגה ושמירתה" מבחינה לוגית: מחד היא מצהירה על האדם כעל גמד לא נחשב ביחס ליקום העצום, הנהדר והפלאי – אך מאידך היא מזהירה מפני האדם הענק רב הכוח שכוח ההרס שלו – במיוחד עם עליית כוח הטכנולוגיה המודרנית - יכול לפגוע כל כך בטבע עד כדי להמיט שואה על העולם כולו.
סתירה זו שבראיית האדם כגמד וכענק גם יחד אינה מגיעה אי פעם למודעות הדוגלים באידיאולוגיה זו כי בשני המקרים מקפידים דוברי התנועה שלא לאחד את הנתונים לכלל הרעיון שהאדם הוא ענק המחזיק באפשרויותיו – ובכלל זה הטכנולוגיות - גם את אפשרות קידומם אהדדית של האנושות ושל הטבע שממנו היא נהנית. כי אלה הפועלים נגד טבע האדם, שמבוסס על ניצול הטבע לטובתו תוך כדי טיפוח זהות הטבע, פוגעים למעשה הן בטבע האדם והן בטבע של סביבתו.
האיחוד הבלתי הגיוני של השניים שלעיל נעשה על ידי הפועלים נגד האדם בהצהרה שהאדם הוא גמד לא נחשב המטיל את פחדו על עולם שלם. אך אם נסכים לכך שהוא ענק, אז א: צריך להתחשב בו ובצרכיו ולא ניתן לזרוק אותו אל מחוץ לטבע כמשהו זניח שאיננו שייך לו. ב: נראה את כוחו כחיובי וברוח זו נבין כי כוח בקנה מידה כה גדול בוודאי יכול לייצר פתרונות לבעיות העולם ואף לברוא עולם טוב יותר.
למעשה, האדם באמת משפיע בפעולותיו על העולם כולו. אך הוא איננו חש ככזה שתורם לטוב. הדבר הראשון שעליו לעשות בקשר לכך, הוא ללמוד שלא לחוש בתחושת האשמה כפולת הפנים, אשר שונאי האדם מצליחים להנחיל לו בעולם של היום: אני קטן ולא נחשב מחד - ואני זה שאחראי להרס ולנזק מאידך.
מול זה עליו להעמיד תיזה נגדית, אמיתית, מתקנת, ברוח הפילוסופית אין ראנד: מה שגדול וטוב, הוא כוחו האדיר של האדם היוצר, המשנה, המגן על הטבע מתוך אינטרס אנוכי להביא לרווח הגדול ביותר האפשרי. והכוח האנושי כולל גם את האפשרות לומר את הדברים הללו, לפרסם אותם ולהפיץ אותם, כחלק ממלחמת הרוח המקיפה את פני תבל.
ומה עם יצורי הטבע ויחסם אל האדם? מהן העובדות האמיתיות הכרוכות ביחסי האדם והטבע?
זו עובדה כי לעומת האדם, ניתן לראות את בעל החיים במצבו הטבעי כבעל תפיסת יקום עוין ברמה חווייתית, בגלל הסכנות המאיימות עליו; הוא נרדף, מורעב ומאוים במחלות איומות, בכאבים וברעב.
למעשה, מי שיכול להציל את בעלי החיים מחיי מסכנות שכאלה הוא האדם; לעומת בעל החיים החי בטבע, בעל חיים הנמצא בשבייה הוא בטוח, מוגן ובריא. בעליו משתמש בו לצרכיו ודווקא בשל כך הוא מעניק לו את החיים המתאימים ביותר לטבעו. כדי שיוכל לנצלו בצורה הטובה ביותר, זוכה בעל החיים שבידי האדם לחיים הטובים ביותר שאפשריים לו במציאות, בין אם מדובר בניצולו החומרי, כחיית מרעה המספקת את צרכי הגוף האנושיים – או ניצולו למטרות רוחניות, כמו גידולו בגני-חיות.
ראה, כדוגמה לכך, את ההבדל בין פרה הולנדית שופעת חלב ובריאות לבין הפרה ההודית, ה"קדושה", שאסור לגעת בה, המטיילת כחושה ובעלת העצמות הבולטות בארץ העניים. שאל את עצמך אם היית פרה איפה היית מעדיף לחיות?.
בזמן שעובדת המוות כשלעצמה היא בלתי-נמנעת, האדם נותן לבעלי החיים שברשותו מתנה שלא קיימת בטבע: מוות נעים, מהיר וללא כאבים. בעלי החיים בטבע אינם מתים מזקנה. כאשר הם נחלשים הם נטרפים ומתים ביסורים או מתים ממחלה או מרעב שגם הם משמעם יסורים וגסיסה במשך זמן ארוך בדרך כלל. במובן זה, האדם, עבור בעלי החיים שהוא מגדל, הוא שליח האל המאפשר להם חיים טובים ללא כאבים.
אדם שמגדל בעל-חיים מגדל אותו לאור העיקרון שבעל החיים הוא רכושו. ככל שהאדם אנוכי יותר הוא דואג יותר לרכושו. השאיפה לרווח מבעל החיים מגדירה את זהות האינטרסים שבין חייהם וממריצה את האדם שמחזיק בבעל חיים לתת לו את החיים הטובים ביותר בכדי להפיק ממנו את המירב. דבר זה קיים, כידוע, באופן נפוץ בעובדת החיבה של רוב בני האדם לחיות מחמד וקל וחומר אם מדובר בבעלי חיים שהאדם מעוניין להרוויח מהם בחומר.
רבים הם אשר פוגעים באיכות חייהם של בעלי חיים מתוך כשל של השלכת העקרון האנושי החיוני – החופש – על חייהם של בעלי חיים. הדואגים לבעלי החיים מעלים על נס את עניין החופש הנחוץ להם – ולצורך הגנת החופש של בעלי החיים הם פוגעים בחופש האנושי לשפוט מה ייעשה בהם. גני-חיות וגידול חיות בריאות בקנה מידה גדול ובאיכות טובה הומצאו בעולם המערבי, לא באפריקה. הקרנף ה"חופשי" באפריקה ניצוד היום באכזריות ע"י אנשים שמכיוון שהם מחוץ לחוק ה"מגן" על החופש של בעלי החיים, כל מה שהם מסוגלים לו הוא הריגה מהירה וגניבת חטי פילים.
מצב עגום זה של בעלי החיים מבוסס על גניבה מושגית של המושג האנושי "חופש" מתוך ההקשר האנושי והשלכתו על בעל החיים. סביר להניח שבמערב, אם היה יזם כלשהו מגלה שיש מה להרוויח מקרנף, היו גדלים בחוותו באושר עדרים גדולים של קרנפים, או שכמו הביזון האמריקני היו אלה מוצאים את מחייתם בשמורות או בגני חיות ואיש לא היה מיילל על היותם נכחדים והולכים. בכך ניתן לראות איך היוזמה הפרטית ובקשת הרווח מהוות ביטוח מצויין לגורלם של בעלי חיים לעומת הנסיון להגן עליהם באופן מלאכותי אמצעות חוק ממשלתי, הנגזר מתפישת החופש הבלתי-מציאותית השלטת בכיפה.
בהקשר זה מעניין לבחון את העובדה שכל תרבות מבטאת באמצעות יחסה לבעלי חיים את תפישת הטבע שלה. ברור, למשל, שפרסות הסוסים הומצאו כדי לאפשר לבעלי חיים אלה תנועה מהירה ללא סבל. הטיפול בסוסים ובפרות, השונה כל כך בין תרבויות העולם החדש והישן גם הוא מצביע על תפישה יסודית שונה של בני תרבויות אלה כלפי בעלי חיים. בזמן שהקאובוי האמריקני, למשל, למד את מקצועות השליטה ומיומנות הפעלתם של סוסים ובקר בעיקר לצרכים של שימוש בהם למטרות מזון, התפתחה בתרבות הספרדית אומנותם של לוחמי השוורים, שבצידה גידול השוורים למטרות הריגתם הטכסית בדרמה-חזותית, כדי לבטא את ערכי הסכנה אל מול המוות.
מבחינה תרבותית הגיעה נהיגתם של בני אדם בבעלי חיים לשיאה בהתפתחות היכולת לאימונם לביצוע עבודות אנושיות, כמו אילוף פילים בהודו או כלבי רועים וסוסים המסייעים לרעיית צאן ובקר, שהם דוגמאות לשיתוף האדם והטבע. שיתוף זה מתבסס, בהכרח, על היכולת האנושית לציית לטבעם של בעלי החיים כדי להשיג יעילות גבוהה יותר בטיפול בהם. זוהי נגזרת של העקרון שציות לטבע תואם את השגת הרווחיות ממנו.
יסוד היחס הנאות לבעלי חיים נמצא כבר בכתבי הקודש. למעשה, מבוסס כל המיתוס היסודי של המערב על המרעה המזרח-תיכוני, כפי שהוא מסופר בתורה היהודית. אבות היהדות היו רועים במקצועם והבינו את טבעו של בעל החיים שממנו הם חיים ובצורה יסודית ממש אף את נפש העדר. הם אלה שיצרו את התשתית של התייחסות נאותה לבעלי חיים אלה בצורה שמונעת מהם סבל או כאב, תשתית המונצחת גם במצוות היהדות, אשר מהווה הנחייה תרבותית של חובה. הנצרות ביטאה בתפישתה את הקהילה האנושית כעדר כבשים, אף שבהקשר של דימויים כמו זה של השה הטועה, שמקורו בחיפושו של משה הרועה אחר כבשה טועה, שונה התפיסה הנוצרית לגבי האדם; לכן יש צורך לציין, בהקשר זה, כי האדם אינו כבש והאל אינו רועה שלו.
למעשה, משתייך העולם הרעיוני הנוצרי לרעיון של דחיית העולם הטבעי שבו חי האדם. אין זה מקרי שתפישת האדם כמאיים בקיומו על הטבע צמחה מתפישה תרבותית שבה לא התפתחה כראוי העמדה השליטה של האדם ב"עולם הזה" ולפיכך הייתה התרבות האנושית חשופה לפגעי הטבע ולתחלואיו במשך דורות רבים, עד שהתרבות המתקדמת במערב השיגה מצב של שגשוג כלכלי, שהסתמך, כראוי, על ציות לטבע.
במקום ובזמן שבהם פנו האנשים לתכלית השגת אושר בחייהם בעולם הייתה השליטה בטבע חלק בלתי נפרד מהישג זה, שכן השגשוג הכלכלי מהווה את היסוד למצבו הרוחני הבריא של האדם הן מבחינה מעשית והן מבחינת האפשרויות שהוא מעניק לאדם. התנאים שבהם משיג האדם את ההישגים הטובים ביותר מן הטבע הם בדרך כלל התנאים שבהם מתאים האדם את פעולותיו לטבע. זהו ביטוי של העקרון שבמציאות קיים באופן יסודי תואם בין מגמות מוסריות לבין עקרונות הטבע.
ניתן, בהקשר זה, לומר כי האדם מרוויח מן הטבע ביחס ישר לראייתו את היחסים בינו לבין הטבע כיחסים בין בני אדם מוסריים, שאין ביניהם ניגוד ענינים. בניגוד לכך, מהווים אנשי "איכות הסביבה" השלכה פוליטית לעקרון של אינטרסים מנוגדים במציאות, ובעיקר לגישת אדם לאדם זאב. מכיוון שההליכה נגד הטבע יכולה להביא רק להפסד, הם מגיעים לאי הצלחה במיוחד כאשר הם פועלים נגד טבע האדם.
אנשים אלה אינם מערערים על אפשרויות האושר של בעלי-החיים, הצמחים והדומם, אך אין הם מקפידים לגבי מה שעושה את האדם למאושר. איו הם לוקחים כלל בחשבון את העובדה שכל תפישת האושר שלהם היא השלכה של האושר האנושי למימד נפש החי, שספק אם משמעות האושר תופשת לגביה כלל. ככל הנראה, בעל החיים – בניגוד לאדם – מסופק כל עוד צרכיו החומריים מסופקים ובכלל זה שליטה בשטח מחיה. טבעו של האדם, לעומת זאת, מחייב אושר המבוסס על סיפוק של ערכים שונים לחלוטין מהערכים החומריים שלהם נצרך יצור חי לא אנושי. יתרה מזו, טבע האדם דוחף אותו לעתים לחפש אחר סיפוקים הכוללים קשיים גופניים וסבל שאין שרידותו הקיומית דורשת כלל, כמו ספורט אתגרי ומשחק. הסיפוק שמשיג מטפס ההרים אינו קיים בתחום ההנאה של בעל החיים, השואף, עד כמה שניתן לזהות, לנוחיות המרבית.
מכל הנתונים שלעיל – ובמיוחד מהעובדה ההסטורית שבאזורים שבהם ניתנה ליוזמה היחידאית האנושית הזדמנות, הצליח האדם לכבוש את הטבע בצורה מלאה ולפתור את בעיות הקיום היסודיות שלו – נובעת המסקנה שיש לאפשר לאדם די חופש כדי שיוכל לשלוט בטבע, ושפעולותיו של האדם לגבי הטבע יצליחו להשיג מצב של התאמה בינהם.
אי הבנת הטבע בכלל וטבע האדם בפרט יוצרת מצב שבו יש אי הבנה רבה בתחום זיהוי הצרכים האנושיים. חלק גדול ממנה אומץ דרך קבע על ידי הקוראים לעצמם "הומניסטים". הביטוי, האמור, במקורו לכלול התייחסות חיובית, הנשענת על התקרבות לערכי אנוש הפך לסותר המגמה באשר המחזיקים בו רואים את האדם כבעל צרכים חייתיים. למעשה, במיוחד לאור התפתחות הדרוויניזם בעולם, מורדת תפישת הסיפוקים האנושית לרמה חייתית בכך שהאדם נתפס על ידי קובעי המדיניות הפסוודו-הומניסטים כיצור שצרכיו הם חומריים ביסודם.
טעות זו תובן על ידי תיאור ההבדל בין ההומניסט האמיתי לפסוודו-הומניסט. ההומניסט רואה את האדם כמהות רוחנית. הפסוודו הומניסט רואה את האדם כחיה. החיה חיה כאן ועכשיו; האדם חי במציאות אובייקטיבית שכוללת עבר, הווה ועתיד. ככזה, האדם הוא יצור מתוכנן ומתכנן אשר אינו מתבסס בידיעתו על חווייתו הרגשית בלבד אלא מעבד את כלל הנתונים שבידו לכדי הקשר מלא. תפישתו של הפסוודו הומניסט את האדם כמהות חומרנית גורמת לו להבנה לא נכונה של הטבע בכללו, באשר הוא מבטל אף את צרכיהם הרוחניים של בעלי החיים, היכן שיש צרכים כאלה (כמו, למשל, הצורך במרחב).
הפסוודו הומניסט הוא, למעשה, אנטי הומניסט: הוא מעניק מעמד עליון לחלק החייתי שבאדם – לחלק הלא-חושב, האנטי אינטלקטואלי, המנוגד לטבע האנושי. מכיוון שגישה זו מושלת בכיפה מבוססות רבות מהמדינות של היום על ראיית צרכיו של האדם כנוגעים למימד החומר: מזון, מלבוש וכיו"ב. ברוח זו מנוהלת גם המדינה המודרנית, המבוססת על הנחה לא מוצהרת שצורכי הציבור האנושי הם כצרכיו של עדר בהמות, שהצורך הראשי בהם הוא הצורך במזון. כך הופך נושא המחסור הכלכלי להיות הנושא האנושי הנודע ביותר בסולם הערכים הנדון היום באנושות, בכל הקשר שבו נדון המצב האנושי.
לכן מתקשה הפסוודו-הומניסט של היום להבחין במידה שבה מהווה החופש גם את התנאי הטכני להתגברות האדם על הקשיים שמציג לפניו הטבע וגם את הצורך הנפשי שיש לאדם בבעלות פרטית ועצמאית על חלקים מן הטבע – כמו שדות או בעלי חיים – כדי להיות מאושר.
כך, חוברות הגישות הנוגדות את הטבע – החל מהטבע באופיו היסודי וכלה בטבע האדם – כדי להחליש את יכולתו של האדם עלי אדמות להתמודד עם קשייו. הדבר יוצר קשיים גדולים בתחום ההתמודדות הכלכלית של האנושות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי ברעב הפוקד רבים מאזורי העולם - וקל וחומר שהדבר אינו מאפשר התפתחות תרבותית טכנולוגית אמיתית בשל דיכוי החופש הפוליטי, מה שמהווה פגיעה בטבע האדם, אשר איננה מאפשרת לו להתפתח לכלל שליטה מלאה בטבע.