היודעים הלא יודעים

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 735

 

היודעים הלא יודעים

השלכות ראשוניות התודעה

כמה פעמים ראית בסרטים את המאמץ המשטרתי למצוא עדויות כדי להוכיח את אשמתו של מישהו שיודעים שהוא אשם? אינספור. אינספור פעמים, סרט אחר סרט, סדרה אחר סדרה, מחפשת המשטרה את העדות שתסייע לה להושיב בכלא את זה ש"ידוע" שהוא פושע. אך אם ידוע שהפושע פשע, מדוע יש צורך לפעול כדי להוכיח זאת? או שהדברים אינם בדיוק כך; למעשה, מדובר במצב שבו משולבים ידיעה ואי ידיעה בצורה שמכריחה אותנו לשאול: האם הידוע ידוע באמת?

ומהתשובה עולה השאלה: אם הוא ידוע, אז מדוע צריך הוכחות נוספות?

ועוד: ואם צריך הוכחות, האם אין זה אומר שהוא, בעצם, לא ידוע?

הבעיה היא שיש לנו כאן, כביכול ולמעשה, היא קיומן של שתי רמות של ידיעה: ידיעה כזו שבית המפשט דורש – וידיעה אחרת, של אנשי ה"שטח". שלמעשה, הצופה בסרט מזדהה עם יותר מסוג אחד של ידיעה: מחד, הוא סובר שהוא יודע משהו (כשבעצם הוא איננו יודע אותו באמת) – ומאידך, הוא יודע שלצורך ידיעה מסוג אחר (של אדם אחר, כמו השופט בבית המשפט), עליו להשיג הוכחות מסוג אחר.

משמעויות רבות והשלכות רבות יש לעובדה זו:

אחת מהן היא המחשבה שיש מצב של ידיעה ואי ידיעה בו בזמן. מחשבה זו, אשר רק לעתים רחוקות היא לובשת צורה ברורה ומגובשת, קיימת אצל רוב בני האדם, אשר אינם נותנים לעצמם דין וחשבון על מצבם האפיסטמולוגי (*) (וקל וחומר הפסיכואפיסטמולוגי). הם מניחים שהם יודעים מיהו הרע והטוב בסיפור מסויים בלי הוכחה. הרגל חשיבתי רע זה, של אדם הסובר, ללא הוכחה, כי הוא יודע בזמן שהוא לא יודע, איננו נשאר בגבולות החוייה האמנותית; פיתוח ערכים שליליים של חשיבה לא נכונה בתודעת היחיד משפיע בהכרח על כל חשיבתו. רוב בני האדם לוקחים מאולם הקולנוע ערכים והרגלים הישר אל חייהם הפרטיים בעולם החיצון: היחיד שיתמוך בחשד לא מבוסס מבחינה עובדתית בסיפור מתח, ימשיך לתמוך בחשד לא מבוסס מסוג זה גם כשהוא מופנה בעיתונות כנגד פוליטיקאי.

הדבר מציג חשיבה מוטעית, בעלת מאפיינים קבוצתיים-דוגמטיים ברורים, הנפוצה בחברה כולה: כפי שהדבר בא לידי ביטוי במשפטי לינץ' מסוגים שונים, אין האדם הממוצע מבחין בין חשדות לא מבוססים לבין ידיעה אמיתית והוא סובר שאלה שקולים זה לזה, מה שבא לידי ביטוי בחריצת דין שטחית וקבוצתית; כפי שעבור הגזען, כל אדם שחור הוא פגום עד שלא הוכחה חפותו (אם יש לו בכלל קנה מידה לחפות יחידאית), כך, עבור הסוציאליסט, כל עשיר הוא פושע פוטנציאלי.

(*) אפיסטמולוגיה – ענף הפילוסופיה המתייחס לאמצעי ההכרה האנושיים. אפיסטמולוגי = הכרתי. פסיכו-אפיסטמולוגי = הקשר בין ההכרה לנפש.

רעיונות חברתיים שליליים מסוג זה מחוזקים על ידי תפישות אפיסטמולוגיות שגויות, סובייקטיביסטיות, ובראשן הרעיון של אמת לא מוחלטת. המאפיין הראשי של רעיונות מסוג זה הוא אי פנייתו אל המציאות.

במקום להתייחס לעובדות המציאות, כדי לברר עניני שיפוט של נכון ולא נכון, טוב ורע, מפנים הסובייקטיביסטים את האדם אל הערכות מנותקות מן המציאות, אל הריק העצמי של ההסכמה האינטואיטיבית, זו אשר איננה מבוססת על עובדות המציאות. זהו המקור של כל גישה אפיסטמולוגית לא מציאותית, אשר איננה נסמכת על העובדות - וזוהי הסיבה לטעויות, הממוסדות או היחידאיות, של האדם הממוצע.

האמנות, במיוחד כשהיא מופעלת על ידי אידיאולוגיה, פועלת כגורם מחזק של רעיונות אלה. עם הרעיונות באים גם הרגלי החשיבה – ואלה, בדיוק מכיוון שהם מבוססים מלכתחילה על תפישות פוסט-מודרניסטיות באפיין של שיפוט המציאות, רחוקים מלהיות יעילים. במקרה הגרוע הם מרשיעים או מצדיקים בני אדם על פי מה שהם קוראים "תחושה" – אך זו איננה אלא ידע שהוטבע בהם בדרך שלא טרחו לבררה. דרך זו חוצה את השטח שבין האמנות למדע באופן קבוע – והיא הקשר בין החויה האמנותית לחיים במציאות.

רוב בני האדם נמצאים, למעשה, במצב כזה של "יודע לא יודע" כאשר הם משוכנעים שהם יודעים על אף העובדה שהם אינם יודעים ממש, והם אינם מסוגלים לראות את ההבדל ולהבחין בכך שהם מושפעים על ידי אמנות או תקשורת בדרך הבנת המציאות שלהם.

מי יודע כמה מושבעים הרשיעו אדם רק בגלל כמות סרטים שראו, שבה היה אדם "מסוג זה" שעיניהם רואות, פושע?

ומה שחמור יותר הוא התשובה על השאלה מי יודע כמה ממהדורות החדשות הטלויזיוניות שראינו, סרטי התעודה, מאמרי הביקורת, וחמרים רבים אחרים, המתיימרים להציג ידע אוביקטיבי, נוצלו על ידי יוצריהם או יוזמיהם כדי להוקיע גורמים מסויימים אשר אין לגביהם הוכחות מרשיעות, פשוט כדי לגרום לכך שהציבור, הנמצא במצב של "יודע לא יודע" כזה, יאמין שהוא יודע שהם אשמים?

נתונים נוספים