האדם כמהות אובייקטיבית

 

האדם כמהות אובייקטיבית

המציאותיות (האובייקטיביות) משמעה יחס ישר בין תודעה לעובדות; אישיותו של אדם גם היא, בהתאמה לכך, תוצר אובייקטיבי של יחסים אובייקטיביים בין מהותו המטפיסית לפעולות המלאכותיות של תודעתו. במובן זה, האדם הוא יצור דו היבטי המבטא במהותו את הרעיון שכדי לשלוט בטבע יש לציית לו: ההיבט החמרי שלו הוא הנתונים הבטעיים שלו, הלבנים העובדתיות של החמרים הטבעיים וחוקי הטבע הבונים אותו כצורת חיים, וההיבט הרוחני שלו הוא צורת האירגון וההפעלה שבהן הוא נוקט לגבי החמרים הללו.

ככל שצורת האירגון וההפעלה שלו, כלומר: היכולת התודעתית, גדולים יותר, כלומר: מתאימים למציאות, כך תגדל השליטה שלו בהם ובהיזון חוזר ימשיכו לגדול היכולת, רמת האירגון ואפשרויות הפעולה הרוחניות שבידו.

המסקנה מסדר דברים זה היא שכושרה של הרוח יעלה ביחס ישר לציותה לחומר. ככל שיתן האדם כבוד גדול יותר לחוקי המציאות דרך צייתו לחוקי הטבע, יקבל מרחב שליטה גדול יותר בכדי לבנות את חזונו הרוחני.

לאורו של רעיון זה תוביל הדרך ההפוכה, זו של אי ציות לחוקי המציאות, להרס מרחב האפשרויות ולצמצום היכולת הרוחנית של האדם. ההרחבה והצמצום של היכולת הרוחנית מראות איך, לצד הבחירה החופשית שיש בידי היחיד, קיימת מידה רבה של כפיפות היכולת התודעתית האנושית לשליטתם של חוקי המציאות. מאידך, ההרחבה והצמצום של יכולת השליטה בחומר על ידי בחירתו של היחיד מראות עד כמה הפעולה של האדם במציאות כפופה ליכולת השליטה של רוחו. שני אלה מראים לנו כי כל נסיון לבטל את הקשר ההיבטי ההכרחי שבין התודעה לחומר, לפצל בין הגוף לא רק שאיננו אפשרי מעשית, אלא שאמונה ברעיון זה תביא לצמצום של היכולת האנושית, הרוחנית והחמרית גם יחד.

מה שקורה היום בעולמנו הוא, מהרבה בחינות, תוצאה של אמונה זו. כי חלק גדול מבעיותיו של האדם הוא תוצאה של הנסיון להפריד בין האדם לשאיפת הרווח שלו – מה שמנע מן האנושות לחיות, לפחות מבחינה חומרית, בתנאים של שפע כללי, בשל מניעת המין האנושי ממיצוי יכולתו האובייקטיבית, היכולת של רוחו לעסוק בעובדות החומר.

נתונים נוספים